...הגיבנת הוסרה, אבל

צילום: נרדי גרין

כאשר חלפתי בשבת על פני שלטי הדרך שהושחתו, שמוחקים את גוש קטיף מעל המפה, היה קשה שלא להרגיש תחושה קשה של הרס של חיים שלמים שנבנו שם. מהצד השני, בכל פעם שנסעתי שם לפני ההתנתקות, חשתי שזוהי גיבנת על גופה של מדינת ישראל שהיא עצמה יצרה. אז עכשיו הגיבנת הוסרה. לצד התחושה הקשה, יש גם הרגשה של הקלה. מה שהיה צריך להיעשות נעשה, וטוב שנעשה.

צילום: נרדי גרין

אבל אותה תחושה אמביוולנטית קיימת גם לגבי הטיפול במתיישבים עצמם. מצד אחד, זה נכון שרובם לא שיתפו פעולה עם מנהל ההתנתקות. אבל מצד שני, קשה שלא לראות את הטרגדיה של אי מציאת הפתרון. אינני מתיימר להצביע על האשם במצב שלהם, אבל מספיק להסתכל על צומת יד מרדכי, אליה התפנו תושבי אלי סיני. הם חיים שם באוהלים מאולתרים. או למשל על עיר האמונה בנתיבות, האנגר ענקי שנתרם על ידי אדם פרטי, שם נמצאים בין השאר תושבי עצמונה שאמורים לעבור לשומריה. וכאשר מדברים איתם חוזרת אותה תחושה של נטישה והזנחה של המדינה את תושביה.

צריך גם לזכור שהם היו עד היום במעמד כמעט אקס-טריטוריאלי והיום הם אומרים 'חזרנו למדינת ישראל, אנחנו כבר לא יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים: לבנות ללא רשיון וללא פיקוח'. נושא הבניה הוא משל לתחושת המערב הפרוע שהייתה קיימת ברצועת עזה, וודאי שקיימת עד היום בגדה. חייבים לטפל בתושבים עצמם שהועברו מבתיהם בצורה האנושית ביותר האפשרית והם צריכים לקבל את מירב הפיצויים האפשריים על מנת שיוכלו לשקם את חייהם. לקראת הקמת המנהלת הבאה של פינוי הגדה חייבים ללמוד את הלקח, לא ייתכן שהפתרונות לא יהיו מוכנים מבעוד מועד. מדינת ישראל חייבת לדאוג לבני האדם, לאזרחיה.