 |
| צילום: נרדי גרין |
בפוסט הקודם הבאנו קצת תמונות מאחורי הקלעים וכעת לארוחה עצמה. פורים תשס"ו, בוקר אביבי, החלטנו להגדיל את המינוס בבנק, לאשפז את בננו יחידנו אצל המטפלת לזמן ארוך יותר. והלכנו להיפרד ממסעדת "כתית" במיקומה הנוכחי בנצר סירני בבית אלנבי. הזמנו מקום והגענו ב 12:45. תחילה חייבים לציין את המקום. בית שנבנה ב אמצע המאה ה 19, היה במקור בית ליתומים מסוריה של משפחת שנלר, ואולם ב 1916 הפך למפקדה של גנרל אלנבי. בשנות החמישים שימש את ראשוני קבוץ נצר סירני. השיפוץ משמר את האופי הישן של הבניין ואת ההיסטוריה שלו. אפשר רק לקוות שלא יזנח בעקבות המעבר של כתית לאזור המרכז בעתיד הקרוב. הבעלים של כתית, השף מאיר אדוני מתכנן בסיוע משקיעים לפתוח את המסעדה שוב בתל אביב, אבל עדיין לא נמצא מקום. עד כאן ההיסטוריה ומכאן למסעדה עצמה. התיישבנו ליד חלון, כאשר בחוץ זרחה שמש אביבית עם עננים וממטרים פזורים, מזג אוויר אידיאלי לארוחה מעין זו. את פנינו קיבל מלצר בשם אבי שהיה חביב ונחמד. קיבלנו את התפריט העסקי (97 ש"ח למנה ראשונה) . על השולחן הוגשה סלסלת לחמים משני סוגים לחם
מחמצת עם גרגרי כוסברה, בהיר, ולחם כהה בשלוש צלוחיות קטנות הוגשו מלח ים, איולי פפריקה (מיונז ביתי מתובל) וגם חמאה. זוגתי שהזמינה עיקרית התלבטה ארוכות משום שהיא באגף של הצומח, ובתפריט של כתית אין מענה ישיר לבני דת זו, בינתיים אני הזמנתי מהחי. לאחר שהזמנו יצא מאחורי הקלעים חברנו הטוב אלעד שמנהל את המסעדה. נחתנו עליו בהפתעה כדי שלא יתכונן יותר מדי, אבל הוא צ'יפר אותנו ופתח מיד בשתי כוסות יין מוגז לבן יבש מסוג ברוט של ירדן (מה שמכונה בטעות שמפניה), שהיה פשוט מעולה ופתח את החיך לטעמים שבאו אחריו. הפתיחה היא תמיד מרק שמוגש בכוס קטנה, הפעם זה היה מרק חמציצים עם סומק שלווה מרק החמציצים פתח יפה את הארוחה. זוגתי הזמינה למנה ראשונה פנקוטה של גבינה כחולה, המדובר בעצם בשלוש קוביות
 |
| צילום: נרדי גרין |
 |
| צילום: נרדי גרין |
 |
| צילום: נרדי גרין |
 |
| צילום: נרדי גרין |
אותי מראש שזו מנה עם הרבה שומן, זה דווקא שמח אותי, אין כמו שומן טלה. אלעד הפתיע אותנו בכוס יין נוספת, אני קיבלתי כוס בלון גדולה של שיראז אוסטרלי, יין בעל גוף שהיה ליווי קלאסי לטלה. וזוגתי קיבלה כוס נוספת של ברוט ירדן. וכך בין ביס מהטלה, ללגימת יין, נאנחנו אנחות קטנות של תענוג. וכדי להוסיף חטא על פשע מרחנו שכבה עבה של חמאה על הלחם המצוין וטבלנו אותו ברוטב של הטלה. לבסוף נותרה ערימה מיותמת של עצמות וחבושים על הצלחת הנקייה. גמרנו אומר שסיימנו את הארוחה כי היינו כבר מלאים וביקשנו כבר את החשבון. אבל אלעד לא נתן לנו ללכת מבלי לעשות סיבוב במטבח הענקי (ראו בפוסט הקודם). לאחר מכן התישבנו וחיכינו לחשבון, וזוגתי אמרה שדווקא עכשיו כן בא לה קינוח, לא הספקנו לפתוח כפתור ואלעד הגיע עם צלחת קינוח, שאפילו לא מהתפריט העסקי, קומפלימנטס אוף דה האוס. על צלחת מרובעת נחו להם מעדנות שני גלילי קדאיף ב מילוי גבינת עיזים, פיסטוק וסילאן, ובצידה השני של הצלחת כדור של גלידת דבש מרווה, הצלחת הייתה מקושטת בזרזיפים של רוטב סילאן ועלי טימין. אני לא אוכל קינוחים ולא אוהב בכלל את כל נגזרות המטבח הערבי בתחום הזה, לעומת זאת זוגתי, אוכלת כנאפה תוך כדי נהיגה אפילו. ולמרות שהיא שיבחה והללה את המנה, גליל אחד של קדאיף נארז הביתה ולא החזיק מעמד עד סופו של היום. על הכל שילמנו 230 ₪, ועוד 40 טיפ. היין והקינוח היו המתנה של אלעד. בסה"כ מחיר סביר לתחושת האריסטוקרטית שהמקום מאפשר. בפורים הזה שהתחפשנו לבורגנים. כשכתית תעבור מקום, נראה לי שנחזור לבקר. אולי ביום השנה לארוחה הזו? מי יודע.
 |
| צילום: נרדי גרין |
 |
| צילום: נרדי גרין |
 |
| צילום: נרדי גרין |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה