פסח נגד "אימג'ין" של לנון

צילום: נרדי גרין

פסח הוא חג לאומי. הוא החג של לידת העם היהודי. חוגגים בו את הייחוד הפרטיקולארי של היותנו בנים לעם הזה, על שפתו,

תרבותו ודתו. הדבר הכי רחוק מפסח שיכולתי לחשוב עליו הוא השיר של ג'ון לנון: "דמיין" שמילותיו קוראות לביטול כל ההבדלים האנושיים, כולל מדינות, דתות, רכוש, מלחמות. החיים האנושיים צריכים להיות בשלום, אחווה ולמען ההווה. אין שום דבר שצריך להלחם ולמות עליו. יש מספיק אוכל לכולם וכולם חולקים הכל עם כולם. החזון האוטופי של ביטול כלל התרבויות האנושיות, ואולי הפיכתן לתרבות אנושית משותפת, מזכיר מאד את מאמרו של פרנסיס פוקיומה מ 1989, שניבא את נפילת הגוש המזרחי וטען לקץ ההיסטוריה. כולם, כך אמר פוקוימה, הולכים להתכנס תחת כנפי הדמוקרטיה והקפיטליזם המערבי. מאז נפילת הגוש הקומוניסטי הפיצול התרבותי והלאומי רק גובר והולך. דוגמאות לכך ניתן למצוא בכל העולם, דוגמא מהמגרש הביתי – עליית החמאס לשלטון ברשות הפלשתינית. השיר של לנון הוא אוטופיה חסרת שחר. אפשר לשיר אותה בערגה ולהתגעגע לימים טובים יותר, או להשתמש בו כהשראה לחיים בשלום בין תרבויות ולסובלנות הדדית. אבל, אין שום סיבה לוותר על הייחוד הלאומי שלנו, על שפתנו ותרבותנו. בפסח מלבד הערך של חירות אישית אני חוגג גם את החירות הלאומית שלנו, את האפשרות לייחוד תרבותי תוך כבוד לתרבויות אחרות. זה אמנם דורש קצת שינויים בהגדה המסורתית, אבל אני חושב שמימד חשוב של הזהות האנושית היום, ואולי תנאי חשוב להיותו של אדם שלם ומאושר הינה השיוך הלאומי שלו, חלק ממשפחה רחבה יותר עם תרבות, היסטוריה ומורשת ייחודיים.

פסח שמח לכולם