 |
| צילום: נרדי גרין |
את ליל הסדר התחלנו במסע לשכונה החרדית קרית צאנז, בירושלים. נסענו במצוות סב המשפחה, שקונה מדי שנה גפילטע פיש במאה שערים. השנה הוא החליט להזמין את חלק הארי של האוכל מאותה משפחה וכך נסענו בשכונות חרדיות, אפופי עשן ביעור חמץ כשמבטים תמהים מלווים את זוגתי, מכנסיה ולבושה החילוני. העמסנו את האוכל ויצאנו שמחים לסדר שהוא כמו תמיד כינוס משפחתי רחב אצל משפחת אחותה של זוגתי. בסדר היו כ 25 נפשות. בדרך כלל מנהל את הסדר סב המשפחה, בן למשפחה חרדית, שהתחלן, ואילו השנה, לאחר תלונות מהילדים שהסדר משעמם החליטה אם המשפחה שכל אחד יבחר לו קטע שמדבר אליו בסדר ויעשה מה שהוא רוצה. מי שניהל את הסדר היה אבי המשפחה וכל אחד בחר את הקטע שהוא מקריא או דורש. הסב החל את הסדר במדרש ארוך על "והגדת לבנך", ולא נמנע מן המחאה הסמויה שבסדר הזה "הופכים סדרי עולם", הסבתא מן הצד השני, קיבוצניקית מהשומר הצעיר אמרה לי בסוף הסדר: "צריך קצת יותר כבוד לסדר". כלומר, שני נציגי הדור הבכיר רצו את ההגדה המסורתית, לעומת הצעירים יותר שמעדיפים ליל סדר שאינו דבק דווקא בטופס המשמים של ההגדה המסורתית, אלא משלב מאמרים ודרשנויות. חלק מהמסובים בחרו לקריא את הקטעים מתוך ההגדה המסורתית, חלק בחרו מתוך ההגדה הקיבוצית ומתוך ההגדה הישראלית, וחלק דרשו על ההגדה כמו שעשה אחיה של זוגתי, מורה ובוגר תכנית רביבים שהעלה את השאלה מדוע אליהו נמצא בהגדה ואילו משה אינו נמצא בה? ואילו אני דרשתי את ארמי אבד אבי.
תוך כדי שולבו המנות הראשונות, לא חיכינו לשולחן עורך על מנת לאכול מרק וגפילטע פיש מקרית צאנז, והאוכל עצמו הגיע לא מאוחר מדי והיה מצוין. בניגוד לקייטרינגים התעשייתים לחגים כמו ניר עציון ודומיהם, זה היה בישול ביתי והדברים היו בטעם ביתי. לאחר הארוחה המשכנו בשתיית הכוסות שנותרו , בכמה הקראות נוספות ובשירי החג, אנשים נשארו לשבת ולדבר שעה ארוכה לאחר מכן ונפרשו בחיבוקים ונשיקות, עד לסדר הבא.
