חגיגה לדמוקרטיה עם הקהילה

צילום: נרדי גרין

יום הבחירות נפתח בחינוך לדמוקרטיה ובהסבר חשיבות ההצבעה לצאצא. עשיתי את זה על ידי הליכה מוקדמת לקלפי בבוקר, יחד עם בני הקט, שבפעם השנייה ב - 4 חודשים מצטרף אלי להצבעה. הפעם מזכיר ועדת הקלפי לא נתן לי להכניס אותו מאחורי הפרגוד לצערי. אבל הוא הרשה לו לטפס על השולחן ולשלשל את הפתק, ואפילו היה נחמד, והציע לצלם אותנו. לאחר שצפינו באקווריומים עם דגי הזהב ובדמויות מתוך המיתולוגיה היוונית שעיטרו את קירות בית הספר חזרנו הביתה ונסענו למפגש המסורתי של קהילת החבר'ה שלנו ביום הבחירות כפי שעשינו גם בבחירות הקודמות במרץ 2006. החבר'ה הגיעו מחיפה, ירושלים, אריאל, רחובות, הוד השרון, חולון וגבעתיים לביתם של נורית ואודי ברמת השרון. נפגשנו לחגוג את הדמוקרטיה יחד עם כיבוד עשיר, וגם הצבענו בקלפי שדגמה את החברה. ועדת הקלפי תמיד מורכבת מהילדים שגם מקריאים את התוצאות. מה

צילום: נרדי גרין

שנחמד לראות הוא שהתוצאות לא השתנו כמעט לאחר שלוש שנים. עם התקבל תוצאות האמת מהמדגם של הקהילה, ניתן לאמר שהסקר שלנו דוגם הכי טוב את הקהילה שלנו, שיש בה מגוון דעות שמייצג את החברה הישראלית, היה חסר רק זוג אחד שלא הגיע שמייצג את המגזר הדתי וכאן המדגם שלנו פספס.

חזרנו הביתה במתח ובציפיה דרוכה לבאות, כלומר למדגם הטלויזיה, אבל מתוך ידיעה ברורה שהמצב "בטטה". מחנה השלום והגוש הסוציאל-דמוקרטי בצרות צרורות. ואכן אשר יגורנו בא לנו בדמות תבוסה קשה למחנה השלום במדגם הטלויזיה, ועוד יותר גדולה בתוצאות האמת של הבחירות לכנסת ה-18. מרצ התרסקה לחלוטין ומי יודע מה היה קורה לה אילמליא העמידה בראשה את ג'ומס וריעננה את שורותיה במועמדים חדשים. מערכת הבחירות הקצרה שהייתה

צילום: נרדי גרין

אופיינה בכך שאנשים שכחו שמצביעים למפלגה שבה הרבה מועמדים, וחשבו שעדיין מצביעים בשני פתקים. ההצבעה לא הייתה אידיאולוגית, אלא הצבעה כנגד מישהו אחר. הקמפיינים של המפלגות היו נגטיבים, ולא דיברו על תקוה אלא על חישובים איך לחסום את היריב. הקמפיין של מרצ, לא היה יוצא דופן והיה גרוע וגס במיוחד. 

בכוחו של השמאל נגסו גם המפלגות הקיקיוניות. עוד לפני ספירת קולות החיילים ברור כי 2% מקולות השמאל הלכו ל"תנועה הירוקה-מימד" ולגימלאים וההערכה שלי שעוד 2% לשאר התמהוניים, כלומר, בין 3-5 מנדטים הלכו לאיבוד. מה המשמעות בפועל? - כל אחד שהצביע ל"תנועה הירוקה-מימד" סייע להכניס את שוחר הסביבה הגדול אלכס מילר מספר 15 בישראל ביתנו, כל אחד שהצביע ל"עלה ירוק" סייע להכניס את הסטלן הידוע חיים אמסלם מקום 10 בש"ס, או הסטנדאפיסט המצחיק אברהם מיכאלי מקום 11 בש"ס, כל אחד שהצביע ל"גמלאים" סייע להכניס את נציגת הגמלאים החכמים מירי רגב מקום 27 בליכוד, כל אחד שהצביע "אור" (ירון ידען) סייע להכניס את החילוני מאיר פרוש מספר 3 ביהדות התורה, כל אחד שהצביע ל"ירוקים" סייע להכניס את האדם שהסביבה בראש מעייניו - ג'מאל זחאלקה מקום ראשון בבל"ד, כל אחד שהצביע למפלגת ה"ישראלים" סייע להכניס את

צילום: נרדי גרין

מיכאל בן ארי, הכהניסט, אדם שאיכפת לו מאד מדמוקרטיה ושיטת הממשל, מקום 4 באיחוד הלאומי, והרשימה עוד ארוכה. להסכמי העודפים שחתמו כל הסיעות האלה אין שום משמעות כי אם לא עברו את אחוז החסימה אין עודפים. שלא לדבר על כל החכמים שלקחו פתק לבן וכתבו עליו גלעד שליט, או שטות אחרת וחשבו שהם מביעים מחאה.

הסיבות לתוצאות הכלליות בבחירות האלה הן ברורות לחלוטין. הזכרון הקצר מכהונת ביבי כראש ממשלה, הרגשת האכזבה מכך שההתנתקות

צילום מסך ערוץ 10

לא הובילה לפירות המיוחלים, המשך ירי הטילים, המלחמה שהייתה בקונצנזוס, המצב הכלכלי. כל אלו הובילו להלך רוח ציבורי ימני במיוחד. החשש וחוסר הודאות הביאו לרצון שמישהו יבוא ויפתור את הבעיות באמצעות כמה סיסמאות קליטות. האשליה שפתרון כוחני יצליח חזרה, לא רק מול החמאס אלא גם כלפי אזרחי המדינה. דרך ההדברות והסובלנות נדחקה לשוליים. "העם אמר את דברו" ולכן לדעתי צריכה לקום ממשלה בדיוק כמו שהעם רצה: ליכוד-ישראל ביתנו-ש"ס-איחוד לאומי-יהדות התורה-הבית היהודי. ביחד קואליציה יציבה של 65 חכ"ים. זה מה שהעם בחר, זה מה שמגיע לו. בדמוקרטיה צריך גם אופוזיציה, אם סיסמת הבחירות של קדימה הייתה "או אני או הוא" שתדבק בה, הרי ציפי לבני מתהדרת בנקיון כפיה, אז שתהיה באופוזיציה. ודאי שלעבודה ולמרצ אין מה לחפש בכלל בקואליציה בקדנציה הקרובה. תנו לביבי להתמודד עם מה שהוא בישל לעצמו מול אובמה והאיחוד האירופי, וכנראה שבפעם הבאה הוא יהיה מזכיר ועדת קלפי באום אל פחם.

צילום מסך ערוץ 1 רשות השידור