אני רוצה להפריך כמה מיתוסים נפוצים שמתלבטי מרכז ושמאל אוהבים לפזר:
מיתוס ראשון: "אני מצביע/ה למועמד לראשות הממשלה" - בישראל אין בחירה אישית וישירה לרשות הממשלה. הקמפיינים במערכות הבחירות האחרונות, וגם בתקשורת, מציבים את ראש/ת הרשימה כאילו מצביעים למועמד/ת לראשות הממשלה. צריך להזכיר כי הבחירות הן ארציות, ישירות ושוויוניות. מצביעים עבור רשימות מועמדים, לא עבור אדם אחד שעומד בראש הרשימה. כל הארץ מוגדרת כאזור בחירה אחד ולכל קול כוח זהה. במיוחד בבחירות האלה חשוב לדעת את זה. לדוגמא, כתוצאה מהאיחוד בגוש הימין - בפתק אחד אתה מצביע לביבי, פייגלין וליברמן.
מיתוס שני: "לא אצביע מרצ כי זו מפלגה קטנה" – וודאי שהיא קטנה אם את/ה לא מצביעים לה... על מנת שהמפלגה תגדל היא זקוקה לקולות. הלוגיקה המופרכת של הטיעון ברורה לחלוטין: אם הטענה היא שכדאי להצביע למפלגה לפי גודלה בכנסת, אזי צריכים להצביע רק ל"קדימה" שהייתה המפלגה הגדולה ביותר, או "הליכוד ביתנו" שבאמתחתה יש 42 חברים בכנסת היוצאת.
מיתוס שלישי: "הצבעה למפלגה קטנה זה איבוד קול, אני מצביע/ה למי שיכול להשפיע" - עם טיעון כזה אפשר לבטל לחלוטין את הדמוקרטיה ולתת לאדם אחד את הכח, משום שאז תהיה לו השפעה מרבית, ללא הפרעה כלל. אופוזיציה נחוצה לכל מערכת דמוקרטית. יתירה מכך, במצב שנוצר היום, כאשר גם מפלגת העבודה, וגם "יש עתיד" כבר הצהירו מראש שייכנסו לקואליציות עתידיות עם בנימין נתניהו נוצר מצב בו הצבעת שלי - קיבלת ביבי – קיבלת ליברמן. הצבעת יאיר לפיד - קיבלת פייגלין – קיבלת פאינה קירשנבאום... מרצ היא המפלגה היחידה שמתחייבת לא להפוך למפלגת לווין של "הליכוד ביתנו".
מיתוס רביעי: "שמאל זה החזרת שטחים" – ישראל המדינה היחידה בעולם בה שונו סדרי עולם אידיאולוגיים. השמאל, במסורת הפוליטית המערבית, הוא רצף אידיאולוגי בנוגע למדיניות כלכלית וחברתית. רק בארץ נמדדת השמאלנות על פי מידת הרצון לנהל מו"מ עם הפלסטינים והרצון להחזיר שטחים ולסיים את הכיבוש. קחו למשל את התבטאותה של שלי יחימוביץ': "לכנות את מפלגת העבודה מפלגת שמאל, זה עוול היסטורי. העבודה שאבה כוחה תמיד מהיותה מפלגה מרכזית. היו בה יונים והיו בה נצים והיה בה תמיד ויכוח. היא שאבה את כוחה מהיותה שוחרת שלום, אבל באופן פרגמטי". העבודה הייתה תמיד שמאל חברתי כלכלי. גם אם בשנות ה80 וה-90, כאשר העבודה הייתה בשלטון, היא הייתה חלוצת ההפרטות ועידוד בעלי ההון והריכוזיות, הרי שהיסטורית אי אפשר לקחת ממפלגת העבודה, ומתנועת העבודה, את הקמתה של מדינת הרווחה, התנועה הקיבוצית, קופת חולים וכדומה. שלי יחימוביץ', ולא רק היא, מנסים לנתק את הקשר בין אידיאולוגיה יונית לאידיאולוגיה שמאלנית של שוויון חברתי-כלכלי. כך שיוצא שמפלגת העבודה היא לא שמאל, היא מפלגה "חברתית". בליכוד ובמפלגות עדתיות כמו ש"ס, הנושא החברתי-כלכלי הפך לנושא של מוצא, מועמד מזרחי הוא מועמד חברתי כלכלי. מרצ תמיד הניפה בגאון את דגל השמאל החברתי כלכלי, ודגל השלום.
מיתוס חמישי: "רק מפלגת מרכז מתונה יכולה להוביל את המדינה" – ההיסטוריה הפוליטית בישראל זרועה בכישלונות ואכזבות ממפלגות מרכז: ד"ש של יגאל ידין ב 1977, תל"ם של משה דיין ב 1981, מפלגת תמ"י ששילבה את אבו חצירא עם פואד, באותן בחירות. "הדרך השלישית" של אביגדור קהלני ב1992, מפלגת "המרכז" ב-1996 של קהלני ודן מרידור. "שינוי" של טומי לפיד ב 2003, "קדימה" של אריאל שרון הפכה למפלגה הגדולה בישראל בבחירות 2006 ו 2009, אך לא רק שהפסידה את השלטון, בבחירות הבאות היא צפויה להיעלם או להתפרק, באותן בחירות הייתה מפלגת מרכז נוספת: "מפלגת הגמלאים" של רפי איתן הצליחה לקבל 7 מנדטים. שתי מפלגות מרכז, "יש עתיד", ו"התנועה בראשות ציפי לבני" מהוות את התקווה החדשה של המרכז הפוליטי ב 2013. "יש עתיד" צפויה, להערכתי, להיות כשלון אף יותר גדול מקודמותיה. בגלל עמדותיה המעומעמות בכל נושא, ובמיוחד בנושאי דת ומדינה. בקואליציה עתידית צפויה המפלגה להפוך לחוכא ואיטלולא של הכנסת משום שיכהנו בה חברי כנסת דתיים המתנגדים לסדר יום חילוני. יתירה מכך, הרשימה שלה משובצת במקומות הריאליים באנשים חסרי ניסיון ויכולת. לבני, מבטיחה כרגע לפורר יותר את "קדימה" ואת "יש עתיד", ואולי לנגוס קצת במפלגת העבודה ובמרצ. עם קצת מזל, מאוכזבי הרשימה הימנית של "הליכוד ביתנו" יצביעו לה, אבל אי אפשר לבנות על זה קואליציה.
מיתוס שישי– "מרצ היא מפלגה קיצונית" – גם לאחר שרב המפלגות בישראל אימצו את עמדותיה ומדיניותה של מרצ כמעט בכל התחומים, במיוחד בתחום המדיני, עדיין מכנים אותה "מפלגה קיצונית". כנראה שבמילה "קיצוני" הכוונה היא למי שמתמיד בשמירה על האידיאולוגיה שלו גם במחיר ויתור על שותפות בקואליציה. יש היום טשטוש אידיאולוגי בין המפלגות, המוביל למחשבה ש"אין יותר שמאל וימין", אין יותר דתיים וחילוניים", ואין ויכוחים רק צריך מישהו מספיק כריזמאטי וחזק שיוביל.
מיתוסי שביעי – "השמאל יחזיר שטחים ויפנה התנחלויות" – בהיסטוריה של מדינת ישראל מי שהחזיר "שטחים" היה תמיד הימין: מנחם בגין בהסכמי השלום עם מצרים, ואריאל שרון בתכנית ההתנתקות. האמת היא שאם השמאל היה בשלטון והיה יכול ליישם את מדיניותו ודאי שהיו מתקיימות שיחות ישירות, והיינו מסיימים את הכיבוש. ממילא כל ראשי הממשלה מאז הסכמי אוסלו קיבלו על עצמם את העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים", הבעיה העיקרית היא שהפתרון הולך ומתרחק, ומתרגשת עלינו מדינה דו-לאומית.
מיתוס שמיני – "מרצ היא מפלגה נקיית כפיים" – אה נכון, זה לא מיתוס, זה אמיתי לחלוטין. מכיוון שבמו אזני שמעתי טענות על שחיתות של יו"ר מרצ, חשוב להפריכן. ב-2002 נחקרה זהבה גלאון בחשד לעבירות חמורות במהלך כהונתה כמ"מ ולאחר מכן כמנכ"ל 'המרכז הבינלאומי לשלום'. ב-2003, לאחר חקירות מעמיקות הוכח כי ההאשמות כוזבות והיועץ המשפטי לממשלה, אלייקים רובינשטיין, החליט לסגור את התיק בעניינה זהבה גלאון מחוסר אשמה. כל המועמדים ברשימת מרצ, כולל יושבת הראש הם אנשים נקיי כפיים וישרים. למעשה מרצ היא דגל ליושר ומאבק בשחיתות. בנוסף, אין עריקים בין חברי הכנסת שלה.
מיתוס תשיעי – "מרצ לא עשתה כלום בכנסת הקודמת" – ראשית, וודאי שכמפלגה קטנה ואופוזיציונית היא לא עשתה מספיק. אבל אם יש סיעה של פרלמנטארים מעולים שלא נחה יום אחד הרי אלו הח"כים של מרצ. כאן המקום להזכיר את חיים אורון (ג'ומס), שפינה את מקומו בכנסת לטובת זהבה גלאון, לצד פעילותו בועדת הכספים, הצליח להעביר חוקים רבים בקריאה שנייה ושלישית. ככלל סיעת מרצ העבירה 11 הצעות חוק בקריאה שנייה ושלישית, 3 הצעות חוק בקריאה ראשונה, 13 הצעות חוק בקריאה טרומית ויזמה כ-50 הצעות אי –אמון בממשלה בנושאים מדיניים, חברתיים, כלכליים, חקיקה אנטי דמוקרטית, דת ומדינה ועוד. כמו כן הסיעה העלתה להצבעה במליאת הכנסת עשרות הצעות חוק שנפלו עקב התנגדות הקואליציה וקיימות עוד עשרות נוספות שטרם החל הליך חקיקתן. הסיעה הגישה 153 שאילתות, 337 הצעות דחופות לסדר ודיונים מהירים והניחה כ-440 הצעות חוק. במדדים רבים, שנערכים ע"י גופים עצמאיים, נבחרו הסיעה וחבריה למצטייני המשכן בעבודה פרלמנטארית, ובאמינות.
ח"הכ אילן גילאון הפך לדובר השכבות המוחלשות בכנסת, ולנציגם של הנכים והמוגבלים. ניצן הורביץ הפך לדובר מרכזי בעד חופש דת, שוויון אזרחי ואיכות הסביבה וזהבה גלאון מובילה, בין השאר, את הדגל המדיני. מרצ הייתה המפלגה ה"ציונית" היחידה שהעזה להעביר ביקורת על מבצע "עמוד ענן". חברי הכנסת של מרצ הם מהבולטים בתקשורת. יחסית לגודל הסיעה הם מהמרואיינים התכופים ביותר.
מיתוס עשירי – "מפלגות קטנות פוגעות ב'משילוּת' ע"י סחיטה קואליציונית" – משילות הפכה להיות מונח שגור שמבטא את היכולת של ממשלה ליישם מדיניות לה התחייבה. חוסר היכולת מתורץ בכך שעל מנת לשמור על שלמות הקואליציה נאלצים להיכנע למפלגות ולרסיסי מפלגות. אבל האמת היא שניתן ליישם מדיניות גם עם קואליציה של מפלגות רבות. לדוגמא ניקח חלק מההחלטות הקשות ביותר של ממשלות ישראל לאחר 1977: הסכם השלום עם מצרים, הסכמי אוסלו, תכנית ההתנתקות, מלחמות ומבצעים, חילופי שבויים. מפלגת השלטון הייתה תלויה תמיד בקואליציה על מנת ליישם מדיניות, קשה ככל שתהיה. אחת הבעיות העיקריות של המפלגות הגדולות הוא האתנן שניתן באופן היסטורי למפלגות הדתיות. את הקשר הזה יש לנתק. נגמר המבנה ההיסטורי של שתי מפלגות גדולות ומפלגות לווין, גם הגושים הפוליטיים אינם מובהקים כשהיו בעבר, למרות שהנושאים העיקריים נותרו: חברה וכלכלה, דת ומדינה והסדר מול הפלסטינאים. משילות היא ערך חשוב אך חשוב ממנו הוא ערך ה'יציגוּת', כלומר, היכולת להביא לידי ביטוי את מירב הדעות של אזרחי המדינה בפרלמנט, זהו לב ליבה של הדמוקרטיה. כל שיטת בחירות מכוונת על מנת לקבל תוצאות מסוימות, כל מי שמנסה לשנות את שיטת הבחירות בדרך כלל שואף לחזור למערכת דו-מפלגתית. שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה ובנפרד לכנסת בוטלה, רק משום שלא הביאו לתוצאות המצופות. הפיצול למפלגות קטנות אינו דבר רע, הדבר הרע הוא הדרך בה מורכבת ומנוהלת הקואליציה, הממשלה המנופחת נגרמת בגלל מי שעומד בראשות הממשלה ונכנע לסחיטה ובגלל המחויבות הנפסדת לסטטוס קוו ההיסטורי.
גם בבחירות הקרובות אני קורא להצביע למרצ, משום שמרצ מבטאת את העמדות הקרובות ביותר להשקפת עולמי בכל התחומים. כרב חילוני, יש חשיבות מוסרית לגילוי נאות לגבי דעותיי, גם הפוליטיות. יש לי אחריות כלפי הרוצים בשרותיי. מעולם לא ישבתי על הגדר, אני לא ניטראלי ולא מהאו"ם. לרוב האנשים יש עמדה ומצביעים בבחירות אבל רבים לא מגלים את עמדתם מחשש לעימות ולפגיעה בפרנסתם. לרבנים חילוניים יש אחריות מיוחדת, בהיותם הומניסטיים, לחברה בה הם חיים. כמי שדוגלים בתיקון עולם יש לומר באומץ כיצד התיקון הזה יתממש בחיים הציבוריים – בפוליטיקה המפלגתית, בבחירות ובמדיניות חלוקת המשאבים.
