עיון חוזר ב"החזרת שטחים מארץ ישראל במקום פקוח נפש"
מילים רבות נשפכו לפני שעובדיה יוסף נפטר ויישפכו
גם לאחר מות. מלבד אינספור מאמרים, ישנם כשבעה ספרים "חילוניים" שנכתבו עליו
ועל ש"ס בהנהגתו: מחקריים, אקדמיים וגם עיתונאיים. ודאי יכתבו עליו הספדים חיוביים
וגם נוקבים כמו שכבר כתב עליו יוסי שריד בגיליון "הארץ",מה-5.10.2013 שהזכיר את השחיתות, הנפוטיזם, את פסקי ההלכה ההזויים, כמה השתמש באלימות
מילולית כאשר קילל וגידף וייחל למות מי שהתנגדו לו. לא רק אלימות מילולית ייחדה אותו,
הסטירות שחלק לכל מי שבא לבקרו היו לא רק סוג של אלימות, אלא ביטוי לאדנות ופטרונות.
ובכל זאת, אם צריך להגיד משהו טוב אחר לכתו וכיצד
צריך לזוכרו, הרי שהוא ייזכר לא רק בגלל היותו מנהיג דתי והרב הראשי לישראל, אלא גם,
ואולי בעיקר בשל היותו מנהיג פוליטי, פרגמאטי, שהנהיג תנועה פוליטית בעלת עוצמה רבה.
ובפסיקתו ההלכתית ייזכר בגלל שחלק מפסקי ההלכה שלו היו מקילים, ופתרו בעיות רבות. כרב
חילוני תפקידי לבור את המוץ מן התבן ולמצוא את ההיבטים ההומניסטיים בפסיקה של הרב
יוסף ואת היבטים החיוביים בהם השפיע על חיי ועל חיי החברה בישראל.
אחד מהחשובים שבהם הוא ברור ההלכה הידוע
בכינויו: פיקוח נפש דוחה שטחים שכותרתו: "החזרת שטחים מארץ ישראל
במקום פקוח נפש"[1], פורסם ב
1991. הנסיבות לפרסומו מתוארות בספרם של ניצן חן ואנשיל פפר: "מרן-הביוגראפיה"[2] (קטע מהספר פורסם ב-(nrg יש בברור
ההלכה היבט הומניסטי, למרות שהמוטיבציה לפרסומו הייתה פוליטית וקוניקטוראלית.
ההיבט ההומניסטי הוא ההעמדה מלכתחילה את פיקוח
הנפש כציר המרכזי והתנאי להחזרת שטחים, פיקוח נפש דוחה כל דבר שבעולם, מלבד עבודה
זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים[3]. השאלה
הראשונה שעולה היא מה קורה במקרה שאינו פיקוח נפש. וכאן מביא הרב יוסף את פסיקת
הרמב"ם בענייני עובדי עבודה זרה ויחסי ישראל עמם[4], כלומר,
כיצד שומרים על הטוהר הדתי והאתני של התחום הישראלי. המסקנה הראשונה שמגיע אליה
הרב יוסף היא שלדעת רב הראשונים איסור "לא ישבו בארצך" אינו נוהג לגבי
הישמעאלים (להלן הערבים) שאינם מוגדרים כעובדי עבודה זרה. לא רק זאת אלא שהתנאים
המדיניים "שיד ישראל אינה תקיפה על האומות", אינם מאפשרים לגרש את
הגויים מארץ ישראל, אפילו יוגדרו כעובדי עבודה זרה, לכן האיסור של "לא ישבו
בארצך", אינו יכול להיות נהוג בתקופה הנוכחית. איסור נוסף בו מבחין הרב יוסף
הוא "לא תחנם", כלומר, איסור מכירת קרקע לזרים כדי שלא לתת להם חניה
בקרקע, שגם הוא מבוסס על הרמב"ם[5]. גם איסור
זה לדעת רב הפוסקים לא קיים לגבי ערבים, אלא רק לגבי עובדי עבודה זרה.
מכאן מגיע הרב יוסף לעיקר תשובתו:
"אולם
אם ראשי ומפקדי הצבא יחד עם חברי הממשלה יקבעו שיש פיקוח נפש בדבר שאם לא יוחזרו
שטחים מארץ ישראל קיימת סכנת מלחמה מיידית מצד השכנים הערבים וכזה וכזה תאכל החרב חס
וחלילה, ואם יוחזרו להם השטחים, תורחק מעלינו סכנת המלחמה, ויש סיכויים לשלום בר
קיימא, נראה שלכל הדעות מותר להחזיר שטחים מארץ ישראל למען השגת מטרה זו, שאין לך
דבר העומד בפני פיקוח נפש".
הוא משווה את הדבר לחולה שאסור עליו הצום ביום
כיפור בשל פיקוח נפש. הקובעים מהו פיקוח נפש הנם האנשים המומחים והממונים לעניין
זה – מפקדי הצבא וחברי הממשלה.
שאלה נוספת שעולה היא מה קורה במחלוקת באם יש
פיקוח נפש אמיתי? כאן פוסק הרב יוסף: "ספק נפשות להקל[6],
ויש להחזיר שטחים למנוע חשש סכנת מלחמה".
מכאן הוא עובר להשוואה עם הכתוב בתלמוד על
חזקיהו המלך[7]
שכאשר העם היה מצוי במלחמה עם אשור עשה דברים שבימים רגילים היו נחשבים כבגידה על
מנת למנוע מלחמה, לא הודו לו הסנהדרין על כך. רש"י פירש שלא הודו לו משום שלא
בטח באל, אך הוכרח לעשות כן כדי לא לסמוך על הנס. הרב יוסף מעיר: אם כך היה בדורו
של חזקיהו שכולם מעידים בו שהיה דור של צדיקים ועוסקים בתורה, ודאי שצריך לעשות כן
בדורנו היתום בו "הפרוץ מרובה על העומד". בעוונותינו הרבים אבדנו כך
שלשת אלפי חיילים במלחמת יום כיפור ויש חשש לאבדן נוסף. לכן פוסק הרב יוסף אין
לסמוך על הנס ויש להחזיר שטחים.
 |
| כרזה לדוגמא שהתפרסמה על לוחות המודעות בירושלים בשבוע שקדם למותו של הרב עובדיה יוסף ז"ל |
כאן הוא מביא את הדעות המנוגדות של הפוסקים
האומרות כי גם במקרה של פיקוח נפש יש לצאת ל"מלחמת מצוה"[8]. כנגדן הוא
מצטט את רבי יצחק די ליאון האומר כי "אין מצוה זו נוהגת לדורות עד בוא
המשיח לישראל, כי אדרבה נצטווינו שלא נמרוד באומות העולם לכבוש הארץ בחזקה".
הוא מזכיר כאן את שלש השבועות שנצטווו ישראל[9]. כלומר, מה
שהיה נכון לימי יהושע ודוד אינו נכון לימינו ואין היום מצוות סיכון הנפש לכיבוש
הארץ, או להגן על החזקת שטחים כבושים בניגוד לדעת אומות העולם. מה עוד שאפילו
תנאיו של הרמב"ן ליציאה למלחמה: קיומו של מלך, סנהדרין ואורים ותומים להתייעץ
עמם, אינם מתקיימים.
בפסק דין זה מעמיד הרב יוסף את עמדתו הערכית
והפוליטית המתונה, ראשית לגבי היות הציבור החרדי חלק ממדינת ישראל והיות הפסיקה
ההלכתית נוגעת בעניינים ציבוריים ומדיניים[10]. הפסיקה עמדה
מול המסורות שקיימות ביהדות לגבי קדושת הארץ, יישובה, כיבושה, טיהורה מגויים
והגאולה המשיחית נוסח הרב קוק, שפרחו בחברה הישראלית בצורה הולכת וגוברת החל
ממלחמת ששת הימים ועד היום. הרב יוסף התנגד מבחינה אידיאולוגית לזרמים אלה ועמדתו
בפסק זה היא ביטוי לכך. אך פרסום הלכה זו עלול היה לקומם עליו רבים, הן בציבור
הישראלי בכלל והן אצל חסידיו המושבעים. תשובה אחת אפשרית לשאלה מה היה האינטרס של
פרסום הלכה כזו ניתן למצוא אצל רכלבסקי[11], הטוען כי
יוסף, כמנהיגה של תנועה פוליטית - ש"ס, רצה בשנים אלו להחליף את המפד"ל
כממסד דתי למזרחיים, להעביר אליו את קולות המזרחיים שהצביעו לליכוד ולמרוד ברב
ש"ך, כלומר, בשלטון החרדי האשכנזי. לשם כך היה צריך לכרות ברית עם השמאל.
דעותיו המתונות של הרב יוסף בעניין השטחים תרמו לברית הפוליטית הזו שהביאה את ש"ס
להשתתף בממשלת רבין ב 1992 ולתמוך בתהליך שהחל ב-1993, ועיקרו היה החזרת שטחים
תמורת שלום. הפסיקה הזו באה לידי מבחן נוסף בתכנית ההתנתקות ב 2005. למרות שהוסבר
לרב יוסף על ידי שר הבטחון דאז, שאול מופז, כי המשך ההתנחלות בחבל עזה הוא פיקוח
נפש, הוא התנגד לתכנית ואף כינה את ראש הממשלה דאז אריק שרון "אכזר", וייחל למותו.
למרות הסתירה הנראית לעין בעמדתו של הרב יוסף, פסיקתו
האמיצה ועמדותיו הגמישות, עד מאד, איפשרו שינויים מדיניים ופוליטיים מרחיקי לכת. לא
ברור כעת לאחר מותו אם יש מי שימלא את החלל ואת היכולת ללכת בקו ההלכתי שאפיין
אותו של "כוח דהיתרא עדיף", ההעדפה של הפסיקה המקלה.
[1] המקור פורסם בקובץ תורה שבעל פה – הרצאות בכינוס
הארצי העשרים ואחד לתורה שבעל פה, בעריכת יצחק רפאל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים;
תש"ם. הנוסח בו השתמשתי לקוח מ"החזרת שטחים, זכויות מיעוטים, בירורי
הלכה מאת הרב עובדיה יוסף והרב שילה רפאל", פרסומי עוז ושלום חוג רעיוני
מדיני לציונות דתית, מס' 3, תשמ"ב.
[2]
"כשהגיע מועד הכנס השנתי לתורה שבעל פה של מוסד הרב קוק בשנת שבעים
ותשע, התעוררו מחדש כל רגשות העוינות והאיבה בין שני הרבנים הראשיים. מארגני הכנס,
בראשות יושב ראש מוסד הרב קוק, הד"ר יצחק רפאל, הזמינו את הרב עובדיה לנאום בכנס.
לרב גורן הם לא שלחו הזמנה. הרב הראשי האשכנזי זעם על 'העלבון' כהגדרתו, ומקורביו אמרו
שרפאל מנצל את הבמה התורנית "לסגור חשבונות" ישנים עם גורן. ברוח הימים הללו,
היה נושא ההרצאה של הרב עובדיה יוסף "הלכה ושלום", ומארגני הכנס לא שיערו
עד כמה תעורר הרצאתו הדים ותגרור אחריה תגובות. כמנהגו בקודש, לא הסתפק הרב עובדיה
באמירה כללית או מתחמקת והוא למד היטב את הנושא שהוצב לפתחו. ימים שלמים ישב עם ספרי
השו"ת והפוסקים, בחן את סוגיית פיקוח נפש מכל צדדיה והיבטיה, וחקר לעומק עד היכן
מגיעה קדושת ארץ ישראל ומהן ההשלכות המעשיות של קדושה זו. בסיום הלימוד עמדתו של הרב
עובדיה הייתה נחרצת. הרב הראשי הספרדי קבע כי על מנת למנוע מלחמה ושפיכות דמים, מותר
ואף מצווה להחזיר שטחים מסיני, אף במחיר של פינוי ישובים. "אם ראשי ומפקדי הצבא
יחד עם חברי הממשלה, יקבעו שיש פקוח נפש בדבר, שאם לא יוחזרו שטחים מארץ ישראל קיימת
סכנת מלחמה מיידית מצד השכנים הערביים, ואם יוחזרו להם השטחים תורחק מעלינו סכנת המלחמה
ויש סיכויים לשלום בר קיימא, נראה שלכל הדעות מותר להחזיר שטחים מארץ ישראל למען השגת
מטרה זו, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש". הראשון לציון לא הסתפק בפסיקת הלכה
והוסיף אמירה מעשית: "אין לסמוך על הנס ולהיכנס במלחמה עם אויבים אכזריים, לכן
עלינו להחזיר את השטחים, לסלקם מעלינו"."
[3] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין ע"ד, ע"א.
[4] רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים, פ"י,
ה"ו: "בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו,
ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל
עליו שבע מצות שנצטוו בני נח".
[5] רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים פ"י,
ה"ד: "ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע
שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא". צריך להזכיר מנגד את פסק ההלכה של הרב הראשי של צפת שמואל אליהו, משנת 2010, שנחתם ונתמך על ידי מאות רבנים אחרים, הפסק מתבסס על איסור "לא תחנם" ואומר כי חל איסור למכור או להשכיר דירות לגויים.
[6] ביטוי תלמודי העוסק בספק שנולד בעניין הנוגע להתרת
איסור בכדי להציל חיי אדם. יש ללכת בו לקולא. ראו תלמוד בבלי מסכת יומא דף
פ"ג, ע"א.
[7] תלמוד בבלי מסכת פסחים נ"ו ע"א:
"תנו רבנן: ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו.
גירר עצמות אביו על מטה של חבלים - והודו לו, כיתת נחש הנחשת - והודו לו, גנז ספר
רפואות - והודו לו. ועל שלשה לא הודו לו: קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור -
ולא הודו לו, סתם מי גיחון העליון - ולא הודו לו, עיבר ניסן בניסן - ולא הודו
לו."
[8] השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין ד"ה
מצוה רביעית: "וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ו) מלחמת
מצוה. וכך אמרו בגמר סוטה (מד ב) אמר רב יהודה מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה
מלחמת דוד להרווחה דברי הכל רשות". ספר החינוך מצוה תכה ד"ה מדיני
המצוה: "מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה שאין מלך ישראל נלחם תחילה אלא
מלחמת מצוה שהיא מלחמת שבעה עממין הנזכרים, ומלחמת עמלק, ומלחמת עזרת ישראל מצר
שבא עליהם, ובמלחמות אלו אינו צריך ליטול רשות מבית דין." וכן ציטוטו בפסק
מדברי המנחת חינוך כי דחויה היא מצות פיקוח נפש במקום מצוה זו.
[9] תלמוד בבלי, כתובות, קי"א, א'.
[10]
ניצן חן ואנשיל פפר מתארים זאת כך: "...קבע תקדים נוסף בכך שהעניק
את שרביט ההכרעה לגורמים המקצועיים, "ראשי ומפקדי הצבא יחד עם חברי הממשלה".
בדרך כלל, כשלא מדובר בשאלות רפואיות מובהקות, הרבנים הם אלה שקובעים מתי מדובר בפיקוח
נפש או מצב אחר וכיצד צריך לנהוג. הפעם נתן הרב עובדיה את הקרדיט למומחים, מתוך הבנה
שלרבנים ואנשי רוח אין את הכלים הדרושים לקבוע האם מדובר בסכנת מלחמה חלילה, או שמא
להיפך."
[11]
ספי רכלבסקי "חמורו של משיח", הוצאת ידיעות אחרונות,
1998.
אינני מבין מדוע אתה רואה את תפקידך כ"לבור את המוץ מן התבן ולמצוא את ההיבטים ההומניסטיים" במסורת היהודית. אך גם במסגרת התפקיד המוזר הזה שקבעת לעצמך, ראוי לציין שאין שום דבר הומניסטי בפסיקה זו. הפסיקה רק דואגת לחיי היהודים, ללא שמץ של דאגה לחיי אחרים, ומתוך השקפה גזענית ו\או דתית ואתנית ולא הומניסטית. אין כאן שום הומניזם.
השבמחקהעמדת חיי האדם כערך עליון *אינה* מגדירה את ההומניזם. העמדתם כערך רביעי בוודאי לא עושה כך, והכללת "איסור עבודה זרה" מעל לחיי אדם (יהודי) במקום "חופש הפולחן", למשל, מהווה ניגוד חמור להומניזם.
אין בפסיקה הזו שום הומניזם.
יאיר,
מחקתודה על התגובה ה"עובדיה יוספית" שלך, חסרה רק סטירה... במקום להתייחס לגופו של עניין אתה מתייחס לגופו של אדם וקורא לי ולשליחות שאני נושא "מוזרים". לגופו של עניין, לעניות דעתי העמדה של "פיקוח נפש" מעל ערכים לאומיים ודתיים היא הומניזם. הבנתי מתגובתך שבעיניך לא.
אין כאן העמדה של פיקוח נפש מעל ערכים לאומיים ודתיים. יש כאן העמדה של פיקוח נפש מעל חלק מהערכים הדתיים-לאומיים, כשאבן הבוחן לאם יש לעשות זאת היא ... ערכים דתיים (כגון איסור עבודה זרה) ולאומיים (כגון הערכת חיי יהודים). יש כאן רק סדר עדיפויות בין ערכים דתיים-לאומיים שונים.
השבמחקגם אין כאן את שאיבת הערכים היסודיים מן האדם באשר הוא אדם, שהיא יסוד ההומניזם. (כן, לעניות דעתי שלי העמדה של פיקוח נפש מעל ערכים אחרים אינה הומניזם בפני עצמה.) ומכאן - שאין כאן הומניזם. אין כאן אפילו את צלו של ההומניזם, ההערכה של האדם באשר הוא אדם.
אם תקרא שוב את התגובה הקודמת שלי, תראה שאיני קורא לך "מוזר" אלא רק לשליחות שלך. צר לי שאתה רואה בכך מעין "סטירה". עדיין אינני מבין מדוע אתה רוצה לברור את המוץ מערמת התבן הענקית שמגמדת אותו, אבל זכותך. אני מאחל לך רק טוב, ומקווה שבעתיד לא תבין אי הסכמה אידיאולוגית עמך או אי הבנה של מדוע אתה עושה את כל זה כהתקפה עליך כבן אדם.