קליפ החתונה של עינת ומרטין

החתונה של עינת ומרטין נערכה בספטמבר בחוות אלנבי. הטקס היה במיטב המסורת החילונית ואחד הדברים המרגשים בה היו ברכות המשפחה והחברים במהלך החופה. זה קליפ הוידאו שמתמצת בצורה מרגשת את האירוע.

יוסי שריד - חילוניים התעוררו

צילום: נרדי גרין
מתוך סיור של שלום עכשיו בשטחים
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20

לעילוי זכרו של יוסי שריד אני מצטט קטע ממאמר שכתב בינואר 2015 ב"הארץ" דעות. מאמר שמבטא את התפיסה היהודית החילונית החיובית של הבניית הזהות העצמית מתוך ידע והבנה ולא מתוך דחיה של היהדות, לא מתוך התבטלות בפני היהדויות הדתיות ושלוחיהן הפוליטיים, אלא מתוך לקיחת אחריות על הזהות העצמית, היהודית. יוסי שריד היה כמוני, יהודי תרבותי.

המאמר הזה הוא קריאה לפעולה, אבל ללא הצעה פרקטית של עשיה. זה לא בא לידי ביטוי גם בתפיסה הפוליטית של מרצ. יום אחד, באחת מהכינוסים של מרצ, כשעוד הייתי פעיל. הוא ישב בקפטריה, לא זוכר איפה, ניגשתי אליו ושאלתי אותו האם לא הגיע הזמן שמרצ תציג מצע חיובי בנושא יהדות. הוא פטר אותי במשהו בסגנון של "אף אחד לא יטיף לי על יהדות" לא זכיתי אפילו להשמיע את טיעוני. כזה היה יוסי, סוג של מיזנטרופ אוהב אדם... לצערי מרצ התמקדה תמיד בנושאים הקלאסיים של שלום ובטחון, חברה וכלכלה, אבל זנחה את היומרה להציג מצע זהותי תרבותי חילוני. לא אמירה מתריסה כמו של הלפידים לדורותיהם. הפעילים הדתיים של היום במרצ הם דתיים, לעיתים חרדים ולעיתים רפורמים או קונסרבטיביים, אבל אף פעם לא יעלה על הדעת שרב חילוני יביא אלטרנטיבה יהודית שלמה. הנושא הזה הושאר לשיקול דעתו של היחיד, אבל היהדות ממשיכה להיתפס כדת ולא כתרבות גם במפלגה הרדיקאלית ביותר במפה הפוליטית הישראלית.

ללא קשר, בהספדים שהופיעו בעיתונות נכתב רבות שהוא היה מאלו שסייעו להקמת בתי כנסת אורתדוקסיים למשל במושב מרגליות שבו התגורר תקופה, זה הביא לידי ביטוי את הערך היהודי הדמוקרטי העליון והוא חופש הפולחן.

חילונים, התעוררו, 10.1.2015

המחשבה על אבי שמצחק את אמי מחממת את לבי, אך אינה מעוררת בי התפעלות. הרי זו דרך גבר באשה ואשה בגבר, וכך באים ילדים לעולם, גם ילדים יהודים, וגם אני. לא בחרתי ביהדותי, לא השקעתי בה משל עצמי, היא הוקנתה לי בזכות ההלכה ואמא. אני יהודי, עובדה, ומעולם לא העדפתי זהות אחרת, שגם אִתה הייתי מסתבך: גם ישו ומוחמד מצטיירים בעיני הקריקטוריסט שלי כשני צעירים שמשוועים לתמיכה נפשית.
יהודי חילוני אני, ליתר דיוק, שדוחה כל ניסיון לכפות עלי דת־לא־לי. אלוהים־לא־שלי, רציתי שתדע — אני לא מאמין בך. לכן, אין ביכולתי להודות דווקא לך על פרי הגפן שבראת ועל שבת קודש שהנחלת כזיכרון למעשה בראשית. לא אוכל, לצערי, למלמל סתם ככה את קידוש ליל שבת — לא בנוסח ספרד ולא בנוסח אשכנז. לא אעשה שקר בנפשי, ולא אגלגל עיניים לשמים ריקים: "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו"; אך מצוות אנשים מלומדה ומיוחצנת היא מצווה מוחצנת.
כל הארץ שלטים־שלטים: "בבוקר שוק, בערב קידוש" — למי שטורח בערב שבת; "בצהריים פרלמנט, בערב קידוש" — למי שאוכל בחברותא גם ביום ששי; "אחר הצהריים כדורגל, בערב קידוש" — שלט מיוחד לאוהדי ליגת המשנה. האדם החילוני צוחק, אבל האדם הדתי צריך לבכות — איך שמים ללעג את הקודש שלו, איך זורים עליו חול. הטקסטים הללו כל כך גסים והמוניים, עד שהם מעלים את החשד: האם מירי רגב כתבה ועוד תלחין? האם היא שמכרה אותם לדודים עשירים מאמריקה ולעוזריהם עניי הרוח מישראל?
עורו החילונים, כי יש מי שרוצה להרדים אתכם בדברי חלקות. אין לכם במה להתבייש, אין סיבה לרגשי הנחיתות שלכם. עגלתכם מלאה, למרות שאין עליה מזוזות ובתי תפילין לילידים. לו היה לכם אלוהים בשמים, עליו הייתם משליכים את יהבכם, במקום לקחת אחריות לגורלכם; הייתם חייבים להצדיק תמיד את דינו המרושע ולמעול במצפונכם; הייתם צריכים לבטל את דעתכם מפני "דעת תורה", שאינה אלא דעה מסוכסכת של רבנים מאובנים, ולא בהכרח צלולה. אתם הרבנים־הריבונים של עצמכם, ויש לכם סמיכה לשיקול דעת עצמאי; אתם לא חסרי אונים, ואין לכם צורך לברוא מאין אלוהים.
מאשימים אתכם שיצאתם לתרבות רעה, שהפקרתם את תרבות ישראל, והסגרתם אותה בידי שלומי־אמוני. זאת אשמה שבעורמה, בתחבולה יעשו לכם תשובה, בסיפורי סבתא וסבא ישראל. לא עזבנו יום, לבל תעזבנו יומיים. אך איננו זקוקים למגשרים ולסרסורים לדבר תורה. את הדרך אל המעיין אנחנו מסוגלים לעשות בכוחות עצמנו, וגם לשאוב ולשתות.
כן, אנחנו המתייוונים של ימינו — יהודים טובים בדרך כלל — שלא מסתפקים בד' אמות מחניקות של הלכה ומבקשים לקרוע צוהר אל תרבות העמים, שגם לה יש משהו להציע. טובה התייוונות מהתנוונות, וטובה שבת מועשרת שלנו משבת מדוללת בבית הכנסת — בכל שבוע אותה תפילה, רק הפרשה משתנה, ואף היא חוזרת מדי שנה.
אנחנו מאמינים, והאני־מאמין שלנו הוא אנושי וחופשי, ולא אני אמוני־לאומני ואפסנו עוד. לילדינו נחנוך לפי דרכנו, ולא לפי דרכה של מינהלת או עמותה, שכספיה הם כספינו, אך גם את דעתנו היא גונבת במסווה של "חיזוק הזהות היהודית". אנחנו חזקים דיינו, סמוכים ובטוחים בזהותנו, ולא בנט, רונצקי ופירון יצודו את נפשותינו.
הייתם כבר צריכים לדעת: המיסיון לא מוותר לכם אף פעם על הקומיסיון שלו.

חנה ושבעת בניה לילדי הגן

בני הקט, שבעוונותיו נמצא בכתה א', הלך לתומו, לפני החנוכה הבא עלינו לטובה, לחוג דרמה בצהרון. הוא שב הביתה וסיפר לי שהם המחיזו כחלק מהחוג את סיפור חנה ושבעת בניה. וכך אמר: "אני הייתי העוזר של אנטיוכוס הרשע, וחתכנו את הילדים של חנה", ואף הדגים את תנועות החרב. לא נראה לי שזה הגיוני כל כך להמחיז את סיפור חנה ושבעת בניה לילדים בכתה א'. ולכן ערכתי בירור קצר ברשת, כלומר, פניתי לכבודו, הרב גוגל, וגיליתי שבאתר הגננת יש את המחזה השלם כהמלצה למחזה לילדי גן (?!?!?) ונוסחו כדלהלן:

חנה ושבעת בניה עיבוד על פי גיטין נז; איכה רבה א; איכה רבה ש"ב)

מעשה באישה ושמה חנה, שנשבתה היא ושבעת בניה, והובאו לפני המלך.
הביאו תחילה את הבן הראשון. אמרו לו המלך ושריו: השתחווה לצלם! אמר להם: כתוב בתורה - "אנוכי ה' אלוהיך!" (שמות כ', ב) . "אנוכי" ולא צלם עשוי אבן. ציווה המלך להורגו. הוציאוהו והרגוהו. הביאו את הבן השני לפני המלך, ואמרו לו: השתחווה לצלם! אמר להם: כתוב בתורה - "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני!" (שמות כ', ג) הוציאוהו והרגוהו. הביאו את הבן השלישי ואמרו לו: השתחווה לצלם!  אמר להם: כתוב בתורה - "לא תשתחווה לאל אחר". (שמות ל"ד, יד) הוציאוהו והרגוהו. הביאו את הרביעי, אמרו לו: השתחווה לצלם! 

אמר להם: כתוב בתורה - "זובח לאלוהים (אחרים) יוחרם". (שמות כ"ב, יט) 

הוציאוהו והרגוהו. 

הביאו את החמישי, אמרו לו: השתחווה לצלם! 

אמר להם: כתוב בתורה - "שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד!". (דברים ו', ד) 

הוציאוהו והרגוהו. 

הביאו את הבן הששי ואמרו לו: השתחווה לצלם! 

אמר להם: כתוב בתורה - "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. אין עוד!" (דברים ד', לט) 

הוציאוהו והרגוהו. 

הביאו את הבן השביעי, הקטן שבכולם. אמר לו המלך: בני, השתחווה לצלם! 

אמר לו הילד: חס ושלום. 

שאל המלך: למה? 

אמר לו: מפני שכתוב בתורתנו - "את ה' האמרת היום ... והוא האמירך היום" (דברים כ"ו, יז-יח). - כבר נשבענו לקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירים (מחליפים) אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין הוא מעביר אותנו באומה אחרת. 

אמר לו המלך: אחיך שבעו ימים ושבעו חיים וראו טובה; ואתה קטן, לא שבעת ימים, ולא שבעת חיים, ולא ראית טוב בעולם. השתחווה לצלם! 

אמר לו: כתוב בתורתנו - "ה' ימלוך לעולם ועד" (שמות ט"ו, יח). אתם בטלים ומלכותכם בטלה, אבל הקדוש ברוך הוא חי וקיים לעולם. 

אמר לו המלך: ראה, אחיך הרוגים לפניך, הריני משליך את טבעתי לארץ לפני הצלם. הגביהנה (הרם אותה), כדי שיאמרו: "שמע לקול המלך"? 

אמר לו הילד: אוי לך, המלך, אם כבוד עצמך חשוב בעיניך כל כך, כבודו של הקדוש ברוך הוא - על אחת וכמה. 

ציווה המלך לעשות לו כאשר עשו לאחיו. והוציאו אותו כדי להורגו. 

אמרה להם אמו: תנו לי את בני ואנשקנו. 

נתנוהו לה. 

אמרה אמו למלך: בחיי ראשך, המלך, הרגני תחילה, ואחר כך הרוג אותו.

ולא שמע לה המלך. 

נפלה אמו עליו, והיתה מחבקתו ומנשקתו, ואמרה לו: "בני, לך אצל אברהם אביך ואמור לו: "כך אמרה אמי: אל תזוח דעתך עליך, אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות; אתה - ניסיון, ואני - מעשה!". 

עד שהיתה מחבקתו ומנשקתו האגוהו עליה. 

אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. 

יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "אם הבנים - שמחה!" (תהלים קי"ג, ט).

זוועת האלוהים בסיפור הזה הכולל רציחות והתאבדויות, לא מתאים לדעתי לכתה א', קל וחומר לילדי גן, ובכלל לאף גיל. יוצא שבבית ספר ממלכתי מחנכים את הילדים לערך של קידוש השם. לתקנה שעבודה זרה היא עבירה של ייהרג ובל יעבור. מומלץ למות ולא "להשתחוות לצלם". לא רק למות, אלא להקריב את הילדים בשמחה. שהרי הם יגיעו לגן עדן ושם יפגשו את אברהם ויוכלו להגיד לו פנים אל פנים שעקידת יצחק הייתה משחק ילדים לעומת מה שהם באמת עברו. אתה עברת רק נסיון, אנחנו עברנו את הדבר האמיתי (כלומר אברהם סתם יהודי חננה...).

רבים לא יודעים אבל מקור הסיפור הוא בספרים החיצוניים, בספר מקבים ב, בפרק ז'. ההשערות הן שהספר נכתב במאה השנייה לפני הספירה. לאחר מכן צוטט בספרות חז"ל מאוחרת מאות שנים לזמן כתיבת ספרי המקבים: בגיטין, בתלמוד הבבלי ובמדרש רבה למגילת איכה. והפך להיות חלק מהכתבים המקודשים לנצרות כחלק מהברית הישנה.

המסקנה לנו כהורים: שימו לב והישמרו לנפשות הילדים הרכים שדברים כאלה עלולים להשחית את נשמתם הרכה. אין לילדי גן, או כתה א' אפשרות להגן על עצמם מפני דברים כאלה מלבד דבר אחד והוא החיסון הטבעי של חינוך לערכים הומניסטיים מהבית.