יום חמישי, 29 בדצמבר 2016

קליפ החתונה של הדר וקרל ספטמבר 2016

הדר קרל ואני 25.9.16
"טרסה", מרכז בגין ירושלים
צילום: נרדי גרין
הדר וקרל הגיעו במיוחד מפילדלפיה כדי לשמח את המשפחה והחברים שלהם בחתונה בירושלים במסעדת "טרסה" במרכז בגין בירושלים. כשעושים חתונה במקום פתוח, וחותמים על הכתובה בלובי של מרכז מורשת בגין, נפגשים עם אנשים שבאו לבקר במרכז. וכך הייתה שם קבוצה של נשים דתיות מבוגרות שניגשו אל הכלה וביקשו ממנה ברכה. הכלה, בהתרגשות רבה, שאלה אותי מה להגיד? הנחיתי אותה לשאול: ״מה תרצי?״ ומה שמך.
וכך היא בירכה אותה. אני בינתיים בצד הסברתי לאב החתן, שבא מפילדלפיה, על מנהג יהודי זה שאומר שלכלה יש סגולה מיוחדת ביום חתונתה וכולנה צרצינה את ברכתה. אבל זה לא הסוף, משום שבסוף החופה ניגשה אלי מישהי מהקבוצה וביקשה שאברך את ״כוכבית בת פרח״ בזוגיות. וכך מצאתי את עצמי, רב חילוני, ללא כיפה, מברך את קרובת משפחתה של המבקשת בשידוך הגון, זוגיות מאושרת, בנים זכרים, בנות נקבות, הצלחה ופרנסה... הלכה חילונית היא לסייע לאנשים, לכבד אותם ואת אמונתם.
הדר מעניקה מברכתה
צילום: נרדי גרין

בטקס עצמו בירכו ההורים מכל צד והיו כל המוטיבים של טקס יהודי חילוני, אפשר לראות בקליפ למטה. וזה הסיפור שסיפרתי עליהם בטקס: 
"הדר ילדה טובה ירושלים פגשה את קרל, ילד טוב פילדלפיה בהופעת הצדעה לזמר פרינס בפילדלפיה ב-2013. אבל קארל הופיע בה, הוא היה על הבמה והדר הייתה בקהל. מכיוון ששניהם מוזיקאים ולשניהם חברים משותפים בברנז'ה הם הגיעו לעשות יחד ג׳אם סשן ושם התחברו. לאחר מסיבת יום ההולדת של הדר כחודש לאחר שנפגשנו לראשונה, הם הפכו באופן רשמי לזוג. קרל היה צריך רק 4 חודשים בלבד על מנת להציע להדר נישואין, ובכך הקדים את כלבו ג׳אקס שגם כן התאהב בה... זה קרה באוגוסט 2013 בחנות כלבו שפתוחה 24 שעות ביממה ובגלל שהם מוזיקאים הם ארוחת בקר בצהריים, ובכל מני שעות מוזרות. דקה אחרי שיצאנו משם אותו בוקר קרל אזר אומץ להציע לי נישואין, עם הכריכים כרע ברך ושאל את השאלה. הדר בפה מלא אמרה כן... בקיצור לא ההצעה הכי רומנטית בעולם אבל העיקר הכוונה... היום הדר וקרל חיים בפילדלפיה, שניהם אמנים, מוזיקאים ויוצרים מוסיקה יחד."
זה קליפ החתונה שלהם שהם פרסמו בפייסבוק.

יום שלישי, 20 בדצמבר 2016

נעלמים - סרט הפחדה ותעמולה

צילום מסך: ערוץ 2
תכנית התעודה "נעלמים" (יואב לימור, שידורי קשת, ערוץ 2, 19.12.2016) היא תכנית המורכבת מאוסף ראיונות עם יהודים במקומות שונים בארה"ב, אוסף שנראה על פניו מקרי, כאשר יואב לימור מאתגר את אותם יהודים מסכנים בשאלה הנצחית הפונה אל רגשות האשם היהודיים "במה אתה יהודי?", או "מה הסבתא ניצולת השואה תגיד". הקו המנחה שלה מאד ברור: "מאה אלף יהודים נעלמים כל שנה". המסר המפחיד הזה יכול לבשר בעצם את קיצה של היהדות, בעוד 140 שנה לערך, לא יישארו יהודים על פני כדור הארץ...
אבל לא מדובר בהכחדה פיזית, נרמז פה על הכחדה רוחנית. ויש אפילו שרטוטים גרפיים של איום ההתבוללות על היהדות. אם מתחתנים עם לא יהודי/ה הילדים בדורות הבאים כבר לא יהיו יהודים. עבור יואב לימור המבחן של "מיהו יהודי", הוא המבחן ההלכתי של אם יהודייה, או של קיום מצוות כהלכתן האורתודוקסית. זה אינו שונה מקמפיינים של הפחדה נגד התבוללות שנערכו כבר בעבר ולא השיגו כלום מלבד לעצבן.
איזה פליאה היא לראות שף ישראלי מצליח שאומר שהוא מניח תפילין בבקר, ובערב הוא מבשל במסעדה פירות ים ושאר שרצים ואין לו שום בעיה עם זה כי הוא לא יהודי אורתודוקסי. יהדות לא אורתודוקסית היא עבור לימור מעין המצאה אמריקאית משעשעת. שיא הגיחוך מגיע כאשר הוא מראיין את פול גולין מראשי התנועה ליהדות חילונית הומניסטית בארה"ב, שגם אני נמנה עליה. פול נישא לאמריקאית ממוצא יפני. הכתובה שלהם היא בעברית, אנגלית ויפנית. ולימור שואל אותו כמה הוא מרגיש יהודי. ופול עונה לו בטבעיות, "במאה אחוז". פול גולין מציג תפיסה יהודית שלמה שלא מסתדרת עם האג'נדה של משרד התפוצות ולכן זה כאילו קוריוז במסגרת התכנית הכוללת (גם התחתן עם יפנית וגם אוסף צעצועים...) אבל, זוהי התשובה הניצחת של התרבות היהודית לנוכח אתגרי המאה ה-21 - יצירת קהילות יהודיות פתוחות ותפיסה יהודית אינקלוסיבית.
למעשה כל התכנית כולה היא מעין תעמולה של משרד התפוצות הטוען בעצם שאנחנו מצויים בפני משבר ביהדות התפוצות וכאשר רואים את בית הספר היהודי סגור משום שאין מספיק תלמידים ומימון של תורמים, נשמעים קולות שמדינת ישראל צריכה להשקיע בחינוך יהודי בארה"ב. דבר מגוחך מעין כמוהו.
יתכן שיש צורך בתכניות קשר עם צעירים יהודיים כמו למשל "תגלית". אבל המימון העיקרי של חינוך יהודי צריך להיות בישראל. האם החינוך ליהדות כל כך מושלם אצלנו שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להפנות משאבים למדינות אחרות, ולהשפיע בצורה בוטה על מערכת החינוך שלהן? קודם תבנו תכנית חינוכית שתחזק את היהדות הפלורליסטית במדינת ישראל, ואחר כך תתעסקו בחינוך בארה"ב.
מדינת ישראל תוכל לחזק את הקשר ליהדות התפוצות אם תתחיל להיות המודל ששאפה אליו תמיד: "אור לגויים". מדינה רווחה מתקדמת, חיה בשלום עם שכניה, מעניקה שוויון זכויות ושמה את הפלורליזם בראש מעייניה. אז לא תהיה שום בעיה של נתק בין יהדות התפוצות לבין מדינת ישראל. הנתק הזה קורה משום שהחיים בישראל כבר לא כל כך אטרקטיביים בעשורים האחרונים. התקווה הולכת ומצטמצמת לעומת הנתק עם יהדות תפוצות שהולך ומתרחב.
התכנית גם לא מתבססת על נתונים מלבד הנתון של כמה יהודים "נעלמים" כל שנה. היא גם לא מציגה שום סקר שנעשה בשנים האחרונות ויש סקרים רבים כאלה על הזיקה וההגדרה העצמית של יהודי ארה"ב. כך שסרטון התעמולה הזה מפספס בגדול.
אבל, לפחות זכינו לייצוג כתנועה.

יום שבת, 17 בדצמבר 2016

ירושלים כאסון תכנוני

אורנה אנג'ל בכנס ירו-שלם 15.12.2016 גבעת משואה
צילום: נרדי גרין
נראה ש"הארץ" ו"דהמרקר" הם העיתונים  היחידים מתעניינים בנושאי תכנון ובניה, והם היחידים שמעבירים איזה שהיא ביקורת על המצב שאליו הולכת מדינת ישראל. כך למשל בכתבה שפורסמה ב 6.12 נאמר כי: "בדף הפייסבוק של פורום אדריכלים צעירים מתנוסס פוסט שכותרתו: אין משבר דיור, יש משבר תכנון." ועשרה ימים לאחר מכן מצוטט דוד קרויאנקר היסטוריון של האדריכלות בירושלים, בכתבה שהתפרסמה גם ב"הארץ",  ש"היו בירושלים שלוש פרות קדושות: בנייה באבן, בנייה רק על רכסים ולא בעמקים ובנייה בקו הרקיע המסורתי. שלושתן נשחטו בתהליכים כאלו ואחרים והשחיטה לא תמיד היתה כשרה". הוא רומז בין השאר על הכשלים של גשר המיתרים  המכוער והמיותר שעלה למשלם המיסים כרבע מילארד ש"ח ועוד מליון שקל אחזקה כל שנה, על פרוייקט הולילנד שטבול בשחיתות עמוקה ועל מגדלים נוספים שנבנו בניגוד לכל הגיון.
בערב לפני שהכתבה התפרסמה השתתפתי בכנס של "ירו-שלם הקואליציה למען ירושלים מרובת גוונים", שהיה ממש בשכונה שלי, גבעת משואה. לפני הכנס השתתפתי במפגש תושבים מהשכונה על תכנון התחבורה בשכונה. שני מפגשים לא היו מעודדים כלל. שכונת גבעת משואה היא שכונה חדשה יחסית בירושלים, אבל יש בה כשלים תכנוניים רבים הכשל הראשון במעלה הוא התחבורה והחניה בשכונה. כאשר תוכננה השכונה, לא חשבו על עדיפות לתחבורה ציבורית, על שבילי אופניים, ותכנון החניה הוא מתחת לתקן הקבוע בחוק. עכשיו יש מצב בו צריכים לתקן כשלים בלתי אפשריים באזורים צפופי אוכלוסין. אבל הכשלים האלה מחווירים לעומת הכשלים התכנוניים שהולכים ליפול על דרום מערב העיר. בראשם תכנית פינוי בינוי בעיר גנים קרית מנחם, שתוסיף 5000 דירות במגדלים רבי קומות של מעל 30 קומות, במרכז של שכונה שנחשבת "שכונת מצוקה". ללא שום חשיבה על התשתיות של חניה, ביוב, ובמיוחד בלא שום חשיבה על התושבים הקיימים שלא יוכלו לממן את תחזוקת הבניינים האלה. הכשל השני הוא בבנית שכונת מורדות משואה, שכונה חדשה שהולכת כנראה להיבנות בצמוד לגדר גן החיות התנ"כי, ובה יהיו כ-500 יחידות דיור. השכונה תהיה מנותקת מגבעת משואה של היום ויהיה לה כביש פנימי עם יציאה אחת לרחוב הראשי שכבר היום עמוס ממילא. מעבר לפגיעה החמורה בערכי טבע ונוף, מעבר להתנגדויות התושבים הקיימים ומעבר לפגיעה הצפויה בגן החיות, הרי שאם השכונה תקום תושביה יסבלו מאיכות חיים נמוכה: הם לא יוכלו להתקין תאורה במרפסות שלהם משום שיש כבר הערה תכנונית שאסור להאיר לכיוון גן החיות, הם יצטרכו לשמור על שקט כדי לא להפריע לחיות, הם יהיו תקועים בפקקים בלתי נסבלים של צומת יציאה אחת מהשכונה וגם הרעש מכיוון גן החיות יהיה בלתי נסבל. ולאחרונה נתבשרנו על הכשל השלישי - תכנית ספדיה חוזרת בדמותה של בניה ברכס לבן של כ-15000 יחידות דיור (?!) תכנית שעיריית ירושלים התנגדה אליה בעבר ועכשיו התחדשה אבל מי בעד התכנית? דווקא יו"ר המנהל הקהילתי של קרית מנחם ד"ר נתנאל פישר: "שטחים משלימים הם תנאי הכרחי לתוכנית פינוי־בינוי, כי בנייה במכפילים של פי 4 תגרום ליותר נזק מתועלת. אנחנו מברכים שסוף סוף אימצו את העמדה שלנו שיש צורך בשטחים משלימים". התשובה אם כן שמצוקת הדיור בירושלים תהיה על חשבון השטחים הפתוחים והטבע במערב העיר.
אורנה אנג'ל שדיברה בכנס דיברה יפה מאד על הנושא של קיימות, אבל נציגי רשויות התכנון העירוניים שהיו בכנס, נציגי המנהלים הקהילתיים של ירושלים וחברי מועצת העיר שידרו בעיקר חוסר אונים, אובדן אמון, ייאוש וחוסר יכולת להתמודד עם המצב שבו נראה שלכל הגורמים האחרים העוסקים בנושא, הקיימות הוא הנושא האחרון בסדר העדיפויות. העדיפות הראשונה היא לבנות. לא סתם לבנות אלא לבנות בכל מחיר. על חשבון הטבע, התושבים הקיימים ובמיוחד העתיד של ילדינו. 

יום חמישי, 15 בדצמבר 2016

טקס חול וטקס נר האחדות בחתונה

טקס חול בקליפורניה ארה"ב יולי 2012
התמונה לקוחה מ saphireeventgroup.com
באחת החתונות האחרונות שערכתי נתוודעתי למנהג חדש - טקס חול. הדרך בה מתבצע הטקס היא שלכל אחד מבני הזוג כלי עם חול בצבע שונה, ושניהם שופכים את החולות לכלי חדש. בהתאם לדרך שבה הם שופכים את החול מתקבל דגם צבעוני של עירוב החולות בכלי חדש. 
הסמליות כאן היא ברורה לכל אחד הצבע של האישיות שלו והחיבור בין שני בני הזוג יוצר שותפות חדשה שיש לה צבעים חדשים. הכלי עם הצבעים החדשים בעצם מסמל את חיי הנישואין החדשים הצבועים בצבעים של שני בני הזוג יחד.
לא מדובר כאן במיזוג, כלומר, בני הזוג לא מתמזגים ליישות אחת חדשה אלא ניתן לראות בכלי את הצבעים של כל אחד מהם בשכבות שנוצרות (בתנאי ששופכים לסרוגין ולא ביחד). ההמלצה היא לסמל יצירת אחדות ולא אחידות, שותפות ולא התמזגות.
הכלי החדש, עם שכבות החולות הופך להיות אלמנט קישוט יפה שניתן להציב אותו אחר כך בבית ולהיזכר בטקס.
אני מעריך שההיסטוריה של הטקס הזה היא חדשה. אין עליו אפילו ערך בויקיפדיה. ייתכן שהוא החל בשנים האחרונות ונפוץ בארה"ב, באוסטרליה וברוסיה. לא ראיתי דוגמאות ואזכורים לטקסים כאלה לפני יותר מעשור.
טקס שפיכת החול נקרא באנגלית 'Blending of the sand' או 'Unity Sand Ceremony' וזה מזכיר מנהג אחר ותיק יותר של "נר האחדות"  'Unity Candle', אבל גם הוא די חדש יחסית. בטקס הנר, לכל אחד מבני הזוג אחד נר משלו ושניהם מדליקים נר אחד מרכזי, גדול, הקלוע משתי צמות שעווה, או יותר. הנר המרכזי הוא הנר המסמל את האיחוד בין שני בני הזוג, או שתי המשפחות. לפעמים נהוג שלכל האורחים יש נר ביד ואז יש מעמד מרהיב של תאורה.  טקס נר דלקת הנר הוא הזדמנות להביא את הציטוט בשמו של הבעל שם טוב:
"כל אדם עוטה אור הבוקע ועולה השמיימה, וכשנפגשות שתי נשמות אשר זו לזו נועדו מתלכד אורן לאלומה אחת וקרן אור גדולה שבעתיים מבהיקה מהוויתן האחת".
לא מצאת את המקור המדויק של הציטוט, אבל משמעותו מדברת על הסינרגיה של שתי קרני אור, שנמשלת לסינרגיה שיש בין שני בני אדם היוצרים שלם שגדול יותר מסך חלקיו. אפשר להתשמש בציטוט הזה גם לטקס החול.
כמובן שסביב הטקסים החלה תעשייה שלמה של מוצרים נלווים. הטקס מוצע גם לנישואי גרושים שבהם יש איחוד של ילדים קודמים משני הצדדים ואז כל המעורבים שופכים את החול הצבעוני לכלי חדש שמייצג את המשפחה החדשה שנוצרת, או מדליקים נר עם כמה צמות קלועות. גם טקס החול וגם טקס נר האחדות אינם במקור טקסים דתיים, למרות שמשתמשים בהם בחתונות נוצריות. אבל קראתי כבר שכומר התייחס אל טקס נר האחדות וכינה אותו: "המצאה של הולמארק". הולמארק היא חברה אמריקאית, בת יותר ממאה שנה שמתמחה בכרטיסי ברכה ומוצרי מתנה קיטשיים לאירועים. הדבר ממחיש אולי עד כמה טקסי החיים שלנו  וזהותנו התרבותית מושפעים מהדת הצרכנית. כולנו קונסומרסיטים אדוקים...
שני הטקסים הם טקסים יפים מלאים בסמליות ובמידה ומשתמשים בהם בזהירות הנכונה הם יכולים לסייע ביצירת אירוע משמעותי.
אני מביא שתי דוגמאות מיני רבות מ You Tube לטקסי חול שנערכו בחתונה חילונית ברוסיה ב-2013, ובחתונה נוצרית בארה"ב, ב-2011.

יום ראשון, 11 בדצמבר 2016

קליפ החתונה של מיכל וג'ניה ספטמבר 2016

צילום: נרדי גרין
החתונה של מיכל וג'ניה, המקסימים, נערכה במקום ייחודי ויפה - "חצר הבילויים" בגדרה. זו הייתה חתונה קטנה ואינטימית עם תחושה כפרית. היו שתי טבעות ושתי אמירות כמיטב המסורת החילונית. 
וזה הסיפור שסיפרתי עליהם בחתונה: "מיכל וג'ניה מכירים כבר כמעט שש שנים. זה התחיל בלימודי התואר הראשון. הם למדו באותה כיתה, וכאשר יצאו להפסקה, התיידדו. ג'ניה הזמין את עצמו אליה לדירה, בהתחלה כתירוץ של יציאות עם חברים לאחר מכן כבר לבד. הוא התמיד להזמין את עצמו עד שההתמדה השתלמה בסופו של דבר, והם הפכו לזוג רשמית ב-11 בנובמבר 2010. לאחר שנתיים של זוגיות עברו לגור יחד, והם גרים יחד כבר 4 שנים. אחרי כל כך הרבה זמן ברור שהיה צריך לשדרג את הזוגיות הזאת. ולכן באה הצעת הנישואים. זה קרה בערב השנה האזרחית החדשה, בדצמבר 2015. בלי להתקמצן, ברומניה, בבוקרשט, בכיכר העיר מול הארמון של צ'אושסקו. כל הקהל ספר לאחור ברומנית ובסוף הספירה השמיים הוארו בזיקוקים. ג'ניה כרע ברך והציע נישואין ברומנית. מיכל כמובן אמרה כן, כי הבינה את הכוונה..." 
הקליפ מעביר בצורה יפה את רוח החתונה המרגשת.

יום שני, 28 בנובמבר 2016

קליפ החתונה של ענת ועופר יוני 2016

צילום: נרדי גרין
כאשר יש נושא לחתונה זה הופך את זה להרבה יותר מעניין וכך עשו ענת ועופר, שעיצבו את החתונה עם אלמנטים של מלחתמת הכוכבים. היו שם שטיח כניסה לחופה בצורה של הכיתוביות של תחילת הסרט עם מילות הכתובה באנגלית. שני חיילי סער הכניסו אותם לחופה. וכל השלטים והכיתובים בחתונה היו בפונט וברוח של מלחמת הכוכבים. כך למשל בשירותים היה שלט מעל למשתנות: "May the Aim Be With You"... הטקס שהיה ברוח יהודית חילונית כלל את האלמנטים המסורתיים, וגם קידושין הדדיים בטבעות ושבירת כוסות על ידי החתן והכלה. על הזוג סיפרתי את הסיפור האישי שלהם:
"ענת ועפר מכירים כבר כארבע שנים בעקבות תמונה של חתול... עפר מאוד אוהב חתולים וענת מאוד אוהבת לצלם אותם. עפר עקב כשנה אחרי ענת באינסטגרם וחילק לייקים לחתולים שדיגמנו בחשבון שלה. ביום הולדתה הוא רק עשה לייק וקיבל נזיפה חריפה מענת שלייק לא מספיק ועליו גם לברך אותה ביומולדת. הוא רשם לה ברכה מאוד מרשימה ששבתה את ליבה של ענת והם התחילו להתכתב. לאחר כשבועיים של התכתבויות נפגשו בבר בתל אביב. ויום אחרי עפר טס לשבוע עבודה בפיליפינים וחזר רק אחרי חודשיים. אך גם שם המשיכו להתכתב ולדבר כל יום וכל שעה. וכך הפכו לזוג. אבל בשלב מסוים הגיע הזמן לשדרג את הזוגיות, ועפר ניצל את יום הולדתה של ענת על מנת לטוס אתה לרומא ושם במסעדת מישלן מפוארת על גג מלון מפואר שמשקיף אל נוף העיר והשקיעה, מזג שמפניה, כרע ברך, לא באמת אבל אני לא נותן לעובדות לבלבל אותי... שלף טבעת והציע לענת נישואים. בסוף ענת אמרה כן..."
A

יום שני, 14 בנובמבר 2016

טקס קבלת תורה

צילום מפייסבוק
בנוסף למה שכתבתי על טקס קבלת התורה של בני בכתה א', ראו "התורה קדושה, אבל כנראה לא מספיקה", מצאתי את ההקדשה המקסימה שכתבו הורים לילדיהם  בפייסבוק בקבוצת "אתאיסטים מצייצים", ואחר כך במאקו.
ערן סלע התבקש לכתוב לבנו הקדשה לרגל קבלת התורה והוא כתב:

"אבא ואמא מברכים אותך על קבלת הספר המודפס ביותר בעולם... אנחנו מקווים שתוכל תמיד לזכור שזה ספר של סיפורים. חלקם יפים וחלקם נוראיים. שתדע תמיד לשפוט את הסיפורים בעזרת ההגיון הבריא ולקחת ממנו את הערכים הטובים שבין אדם לאדם, ותזכור תמיד: 'בראשית ברא האדם את האלוהים'. אוהבים אותך, אבא ואמא". 


אני מביא את התגובה שרשמתי בקבוצה בפייסבוק:
כרב חילוני אני מסכים עם ההקדשה שנרשמה כל מילה בסלע. יחד עם זאת יש לזכור כי זהו לא רק אוסף סתמי של סיפורים. הוא כתוב בשפה מסוימת, משויך למסורת של עם והשפיע על הציוילזציה המערבית המבוססת עליו. במובן הזה, זוהי המיתולוגיה של העם היהודי. גם אני אתאיסט, ולכן אלוהים שבמיתולוגיה הזו הוא דמות נוספת בסיפור, בדיוק כמו האלים במיתולוגיה היוונית. אף אחד לא מאמין באמת בזאוס, כך אני לא מאמין שיש יהוה. אבל במאה ה-21 אני מצליח לקרוא את הסיפורים האלה ולהבינם בשפתם המקורית שנכתבה לפני אלפי שנים, העברית מבוססת על השפה המקראית, השירה והספרות העברית יונקים מהמיתולוגיה הזו כמו גם המשפט העברי שמשפיע בתורו על המשפט החוקתי במדינת ישראל. כל אלה שמים את הספר הזה במעלה קצת יותר גבוהה מספרים אחרים. זהו הספר שאני חושב שכל היהודים מכירים.
הטענה העיקרית, מלבד תגובות השטנה הרגילות, כנגד המושג "רב חילוני" היו כלפי הסיפורים הנוראיים מהתנ"ך "שצריך לסקול הומוסקסואלים, חילוניים, וכופרים. ושנאנסת צריכה להינשא לאנס שלה, שנשים שוות פחות מגברים, ועוד שלל רעיונות נפלאים מסוף עידן הברונזה". ולכן כתבתי גם:
בכל סיפורי עם וכל מיתולוגיה יש סיפורים נוראיים. האם קראת אי פעם את המיתולוגיה היוונית? קניבליזם ואונס ורציחות על ימין ועל שמאל. האם קראת פעם את אגדות העם הגרמניות שאנחנו מספרים לילדינו בלי לחשוב פעמיים? לדוגמא: עמי ותמי (הנזל וגרטל), מקס ומוריץ, עוץ לי גוץ לי (רוּמְפֶּלְשְׁטִילִצִכֶן) , כל הסיפורים האלה מלאים ברציחות נוראיות, התעללות בילדים וכל מיני דברים מפחידים. הענין הוא לא מה שכתוב אלא איך קוראים, מה הלקחים ובמיוחד מה סולם הערכים של המחנך המוביל את הקריאה, כלומר באיזה הקשר נקרא הסיפור.
אם יותר לי להציע תיקון להקדשה שכתב ערן סלע לבנו, אני מציע לכתוב את אותו הדבר עם תוספת קטנה: "אנחנו מקווים שתוכל תמיד לזכור שזה ספר של סיפורים שמהווים את התשתית התרבותית של עמנו ומורשתו".

יום ראשון, 30 באוקטובר 2016

קליפ החתונה של סווה ובנט אוקטובר 2015

אחת החתונות המיוחדות שערכתי היא חתונתם של בני זוג מאותו המין - סווה ובנט. סווה בחור ישראלי שמתגורר בניו יורק פגש בחור אמריקאי בבית קפה וכך הפכו לזוג. בנט, ששירת בצבא האמריקאי במזרח התיכון. הפך להיות עובד סוציאלי ויועץ לטראנסג'נדרים. כזוג הם הספיקו לעשות כבר תאומים מפונדקאית, והם אבות לעדי ועמית בני כמעט שנה והם מתכננים עוד ילדים בעתיד. הם חיים יחד בבאפלו ניו יורק ובאו לארץ במיוחד כדי לשמח משפחה וחברים. אמו של סווה עזבה לאחר החתונה את הארץ ועברה לגור איתם על מנת לסייע להם לטפל בילדים.
זה קליפ החתונה שלהם שנערכה ב"דוצ'ה וילה" בתל אביב.

יום שבת, 22 באוקטובר 2016

הצטרפו לדף הפייסבוק החדש שפתחתי

פתחתי דף עסקי חדש בפייסבוק בקישור הבא. אתם מוזמנים לעשות לייק ולדרג אותי, לחצו על הקישור:
Everybody is welcome to click on the link above, like my new facebook page and rate me with 5 stars.

יום שלישי, 18 באוקטובר 2016

קליפ החתונה של נטלי וליאור יוני 2016

צילום: נרדי גרין
את הטקס של נטלי וליאור ערכתי ביוני 2016 בחולון. הם הגיעו אלי לאחר שהיו בחתונה של חברם הטוב שלומי, שהתחתן שנה לפני כן. הקליפ המרגש מראה חלק קטן מהטקס שהיה מרגש מאד ובמיטב מסורת היהדות החופשית, הכלה חותמת על כתובתה, על ההתחייבויות ההדדיות איך לחיות יחד, עונדת טבעת לבן זוגה ומקדשת אותו ולהיפך. שמירה על המסורת, התחדשות והתאמת הטקס לחיים שלהם היום. 
אחד הדברים המרגשים שאני אוהב לעשות בטקסים הוא סיפור ההכרות בין בני הזוג שתמיד הופך את הטקס לאינטימי ומרגש. סיפור ההכרות בין נטלי וליאור כלל שלוש דריכות על הרגל, של הבחורה על הבחור, לפני שהחליפו מלה...

יום ראשון, 9 באוקטובר 2016

סליחה, יש למישהו כאן "תשובה"?

לקראת יום הכיפורים תשע"ז, נתבקשתי על ידי חברים מהשכונה להנחות דיון בלילי דיום הכיפורים. אני מצרף כאן את ההזמנה של האירוע שעוצבה על ידי רחלי סמו.

יום שלישי, 23 באוגוסט 2016

קליפ החתונה של עדי ואדם מאי 2016

צילום: נרדי גרין
אל אדם ועדי הופנית יעל ידי הצלם שלהם דוד סקורי. הטקס נערך ב-18.5.2016 ב-Q, בגליל ים. בחלקים הקצרים מההטקס שנראים בקליפ, אפשר לראות את הענקת הטבעות השיוויונית, ואת ההקראה של הכתובה על ידי הכלה. 
הקליפ, שנערך על ידי יאיר שילוח, מרגש מאד וערוך היטב. 
כל הכבוד לעדי ואדם שבחרו לא להתחתן ברבנות. ובחרו לערוך טקס ברוח יהודית חופשית, בהתאם לאמונתם כיהודים חילוניים.
למטה תוכלו לראות את הקליפ מפייסבוק.

יום חמישי, 18 באוגוסט 2016

אַקְוַת אָשְׁרִי - לקובי וינר זכר צדיק לברכה

צילום: נרדי גרין
כמה מילים להנצחתו של חבר יקר, שהלך לעולמו בתשעה באב תשע"ו. קובי וינר, יליד רמת-השרון חניך השומר הצעיר, חבר קיבוץ מזרע, ואיש העמק.
כבר ב-2001, בעת לימודיו במכון מנדל למנהיגות חינוכית כתב קובי כפרויקט הגמר שלו, עבודה נבואית שכותרתה: ""רב קהילתי"– מחולל קהילת תרבות ישראלית מתחדשת". המושג של רב חילוני לא היה קיים עדיין בארץ, אבל כבר אז הוא כתב את התפקיד הזה שלימים יקבל אליו הסמכה פורמאלית:
מחולל? – במובן שאין "הרב הקהילתי" סמכות פורמאלית בקהילה, ואין הוא פוסק הלכתה, ואין הוא במרכז חייה  ואין מעשהו מעשה חד פעמי. כמוהו כמחולל ("דינמו") אנרגיה, מחולל (רוקד במעגל) כלומר מקים ומקיים של רצף מעגלי השייכות, המשמעות והיצירה – מחולל מחול אנוש. לעיתים יחוללה – יצור קהילה יש מאין, לעיתים מתוך קהילה שבכוח, לפעמים יחיה קהילה מתפרקת , ותהא עבודתו נמשכת ומתמדת: לעודד, ליצור, לכוון, לתת השראה, ללמד, לייעץ, לבטא ולאפשר מבע, לקשר, לתמרץ וכן הלאה.
כחבר קיבוץ הוא כבר היה מחולל תרבות. הוא היה איש חינוך, בוגר אוניברסיטת חיפה ומכללת "אורנים" במחשבת ישראל והיסטוריה. בוגר בית המדרש ב"מדרשה" ב"אורנים". בוגר "בית-ספר מנדל למנהיגות חינוכית". היה שליח הסוכנות היהודית והשומר הצעיר באיטליה ובשנים 1982־1983 בתקופת מלחמת לבנון, ערך את כתב העת 'שדמות'. אבל לא רק זאת הוא גם כתב ארבעה ספרי שירה שהתפרסמו ועוד אחד מקוון: "מדבר", "חליפתי", "סולחה", בסדר הזה", "מאזני הארץ", ויש קובץ "תריסר שירי אהבה" שלא התפרסם. מתוך הקובץ הזה יש צרוף מילים שאני מאד אוהב: "אַקְוַת אָשְׁרִי", פעם כשנפגשנו הוא כתב לי את השיר הזה על כרטיס קטן והעניק לי אותו מתנה. אני חושב שזה חידוש לשוני של קובי וזוהי גם כותרת שיר קצר שלו מתוך קובץ שירי האהבה שהקדיש לאורית, שיצא ב 2006: 

אַקְוַת אָשְׁרִי

מָלְאָה אַקְוַת אָשְׁרִי
  עֵינִי דּוֹמֵעַ עַל
     גְּדוֹתַי
אקוה מלשון הקוות. הקוות של של אושר, אבל לא גדולה. היחס פה לאושר הוא אמביוולנטי. האקווה היא קטנה וכבר מלאה, עולה על גדותיה וכך יורדה לה דמעתא. באותה שנה נהרג גם בנו של קובי, שקד, אחד מחמשת ילדיו באופן טראגי ביותר ומרגע זה והלאה הקדיש את כל זמנו כמעט לאבל עליו ולהנצחתו. מצבו הלך והדרדר וחודשיים לאחר ציון עשר שנים למותו של שקד, אושפז קובי, ולאחר כמה ימים נפטר.

קובי מספר על עצמו בפרויקט "סופרים קוראים" - ארכיון הווידאו של כלל סופרי ישראל. ביוזמת מרכז הספר והספריות, מפעל הפיס ובית אריאלה - ספריית שער-ציון.


קובי ואני ברגע של בדיחות הדעת
27.5.2004
צילום: נרדי גרין
אני הכרתי את קובי שנים רבות מעבודה משותפת בכמה מקומות: במכללה ליהדות כתרבות, במכון הטקסים החילוני, ובמיוחד כאשר למדנו יחד רבנות חילונית במחזור הראשון בארץ, וקיבלנו את ההסמכה יחד ב 2006.
לאחר שהוסמך המציא מושג חדש, יפייפה: "רב אנוש" כתיאור לתפקידו וכך הוא כתב על עצמו:
את עבודתי וייעודי אני מגדיר בעצמי כרַב אֱנוֹש (מטבע-לשון יחידאי שלי) - פעולה יצירתית הולכת ומתפתחת בעשור האחרון. בתחום הקהילתי אני מוביל את "קהילת שבת שלום במזרע" בדגש יהודי-ישראלי-הומניסטי; בתוך קהילת הקיבוץ, עם זיקות גומלין הדדיות, ביצירת "הון חברתי" ו"הון תרבותי". כמוכן אני כותב, מנחה ועורך של טקסי מעגל-החיים היהודי, וכך גם את כל חג-ישראל. ברמה האזורית והארצית, אני שותף לראשית התהוות של "רשת בתי קהילה", המייצגת מגוון דרכים הומניסטיות בתרבות היהודית-הישראלית. בהקשר זה אני יכול לומר, שאני מבטא גישה שניתן לכנותה "גישת שמאל" או "גישה רדיקלית" פוליטית, חברתית, תרבותית ופילוסופית. בדרך זו קיים דגש מובהק על ראיית התרבות כיצירה אנושית שהאדם במרכזה. בתרבות, מבטא האדם את אמונותיו, ערכיו, השקפתו המוסרית והחברתית, ואת שאיפתו ל"תיקון עולם". גישה זו רואה ב"אלוהים" סמל אנושי בעל ערך בחיי אדם, אך לא כמושג אונטולוגי, טראנסצדנטי. בעבודתי אני מנסה להמשיך את התרבות היהודית-חילונית-קיבוצית אל העתיד, תוך הצגת אלטרנטיבה לשיח היהודי-דתי-מסורתי, הרווח בישראל ובעולם היהודי.
הוא הספיק לחנוך שתי חברות נוער נעל"ה במזרע, של נוער עולה מחבר העמים. חניכיו נשאו הספדים מרגשים על קברו. הוא נישא בנישואין רפורמיים לאורית בתקופה שעדיין לא רבים שיש אלטרנטיבה לטקסי נישואין ברבנות ובמשך שנים רבות ערך בעצמו טקסי נישואין, בר ובת מצווה, לוויות וטקסי לידה. כמו כן הוא ניהל את "קהילת שבת שלום" במזרע וערך קבלות שבת והנחה את מועדי וחגי ישראל. הוא היה גם פעיל פוליטית ואיש השמאל הסוציאליסטי, איש מרצ מראשית היווסדה ובמיוחד פעל רבות לקירוב הלבבות בין יהודים לערבים. בהקשר הזה אפשר להזכיר שוב את ספר שיריו "סולחה"  (2001) שנכתב בעברית ובערבית. וכחלק מההספדים שנשא בנו אמיר על קברו הוא ציין שהספר הגיע לבדואים בסיני שהביעו תדהמה על כך שהספר נכתב על ידי יהודי.
בשבילי קובי היווה מגדלור לאמונה בצדקת הדרך. אבן יסוד באמונה החילונית באדם והשפיע עלי רבות במחשבתו ובשיח שלו. הוא ידע ללהטט בשפה עברית, ליצור ולהיות מקורי. אבל לצערנו הוא לא הגיע למיצוי של כשרונותיו בגלל השבר הגדול שחווה בחייו עם מותו של בנו. יבשה אקוות אושרו של קובי, השבר הזה הכריעו לבסוף וקובי נפטר בגיל 61, בטרם עת. הוא הותיר אחריו את אשתו אורית וארבעה ילדים נפלאים. יהי זכר צדיק לברכה.

יום שישי, 12 באוגוסט 2016

אגדה לתשעה באב - אין דוחקים את הקץ

וכך מסופר בתלמוד הבבלי בבבא מציעא, פה ע"ב (בתרגום חופשי):
"אליהו היה מצוי בישיבתו של רבי (רבי יהודה הנשיא). יום אחד ראש חודש היה, איחר (אליהו) ולא בא בזמן. אמר לו רבי: למה התעכבת? אמר לו: עד שהעמדתי את אברהם אבינו משנתו ורחצתי ידיו והתפלל והשכבתי אותו, וכן ליצחק, וכן ליעקב. שאל רבי: אולי תעמידם יחד? ענה לו (אליהו): שמא יתחזקו יחד בתפילה ויביאו את המשיח שלא בשעתו. אמר לו רבי: וכי יש דוגמתן בעולם הזה? אמר לו: יש, רבי חייא ובניו. גזר רבי תענית, הוריד את רבי חייא ובניו להתפלל לפני התיבה. אמר "משיב הרוח" ונשבה הרוח, אמר "מוריד הגשם" ובא הגשם, כשבא לומר "מחיה המתים" רגש העולם. אמרו בשמים: מי גילה את הסוד בעולם? אמרו: אליהו. הביאו את אליהו והיכו אותו בשישים שבטים של אש. בא אליהו למטה ונגלה לרבי חייא ובניו כדב של אש וטרד אותם מתפילתם".
האגדה על אליהו הנביא הדמות הקנאית מובאת במסגרת קובץ סיפורים המעלים על נס את דמות של רבי חייא, בעל כוחות אגדיים, תלמידו וחברו של רבי יהודה הנשיא. כבר בשורה הראשונה יש סיפור מדהים על כך שאליהו הנביא בכבודו ובעצמו היה יורד ממרום ולומד תדיר עם רבי יהודה הנשיא. ראש חודש אחד מחכה לו רבי, אבל התירוץ של אליהו לכך שאיחר לחברותא בינהם היה שהוא בעצם הפיליפינית של שלושת האבות בגן עדן. הוא משכימם, עוזר להם ליטול ידיים להתפלל ומשכיב אותם לישון חזרה. אבל, כל אחד בנפרד. ולכן זה לוקח לו זמן רב. לרבי עולה רעיון ייעול גאוני והוא אומר למה שלא תעיר את כולם ביחד ואז תספיק להגיע בזמן ללימוד של מטה. ואז אליהו נותן לו את התירוץ האולטימטיבי, אם האבות יתאחדו בתפילה משותפת הם יביאו את המשיח "שלא בשעתו".
רבי מבין את הפוטנציאל הגלום בתפילה משותפת של בעלי כוחות מיוחדים ולכן שואל את אליהו אם יש אנשים בעלי כוחות כאלה בעולם של מטה שיכולים להתאחד בתפילה ולדחוק את הקץ. אליהו מגלה לו שאלו רבי חייא ובניו. מיד לאחר שהם מסיימים את לימודם החליט רבי שהוא עושה ניסוי בהבאת המשיח. הוא נכנס לתענית, כלומר למצב רוחני מדיטטבי, שהרי גם לו יש כוחות, הוא מביא את רבי חייא ובניו והניסוי מתחיל. הם מתפללים תפילת עמידה וכאשר הם מגיעים למילים משיב הרוח, אכן נושבת הרוח, וכשהם אומרים מוריד הגשם אכן יש גשם, להבל פיהם יש השפעה מאגית בעולם החומרי. התזוזה הזו בעולם של מטה מזיזה משהו בעולם של מעלה ושם, רגע לפני אמירת ״מחיה המתים״, רגע לפני הקץ, נשאלת השאלה: מי גילה את הסוד האסכטולוגי ונתן אותו לבני תמותה? התשובה כמובן שזהו אליהו. עונשו של אליהו בא רגע לפני הקץ, משמיים מכים אותו שישים מכות של אש והוא הופך להיות "דב של אש", מעין יצור פלאי שנגלה לפני רבי, רבי חייא ובניו ומפסיק אותם מתפילתם ממש בדקה ה-90.
אליהו הופך כאן לדמות חתרנית שמגלה את סודות הקץ לבני תמותה ומקבל ביקורת קשה מהתלמוד. לא רבי ורבי חייא נענשים כאן, אלא דווקא אליהו הנביא. צריך לזכור שאליהו מגלם את דמות הקנאי האולטימטיבי והתלמוד בסיפור הזה מבקר אותו חריפות. אבל לקח נוסף שהתלמוד מעלה כאן הוא שאין לדחוק את הקץ. הכל צריך לבוא "בשעתו". לקח שחשוב ללמוד אותו דווקא בתשעה באב הזה, כאשר שהר הבית עומד במוקד תשומת הלב הציבורית והעולמית.

יום רביעי, 10 באוגוסט 2016

חתונה שווה

שתי טבעות קידושין
צילום: נרדי גרין
מהי חתונה שווה?
לאחר נסיון של קרוב ל 600 חתונות בארץ ובחו"ל אני מרגיש שאני יכול לדבר קמעא בנושא חתונה שווה.
הדבר שאני מקפיד עליו על מנת שהחתונה תהיה שווה היא ההלכה החילונית האומרת כי אין אפליה ואין הדרה בטקס. משמעותה של הלכה זו היא שיש שוויון בין בני הזוג באמירה, במתן חפץ קידושין ובחתימה על כתובה השוויונית. 
יתירה מכך אין אפליה של הפונים לטקס על שום רקע. לא על רקע מגדרי, העדפה מינית, או מוצא. כלומר, אם שני בני זוג פנויים רגשית וחוקית לבוא בברית הנישואין אין בעיה להשיאם. כולל אם אחד מבני הזוג, או שניהם אינם מוגדרים כ"יהודים", בני זוג מאותו המין וקהילת הלהט"ב.
ככלל, אני עורך טקס לשני בני אדם הרוצים לבוא בברית ולהקים תא משפחתי.
כל תאריך כשר לחתונה, 365 ימים בשנה טובים להקים בית ומשפחה חדשים. אבל במסיבת החתונה כדאי להתחשב במגבלות החוק (במועדים בהם אסור לקיים אירועים באולמות וגני אירועים) ולהתחשב במגבלות הטעם הטוב, כלומר לא לקיים מסיבה בימי זכרון או מועדים בעייתיים אחרים.
חתונה שווה משמעותה גם איכות ומקצועיות השרות הניתן על ידי לזוגות. המקצועיות מעוגנת בקוד האתי שלי המתפרסם כאן
עיקר הקוד האתי ואמנת השירות שלי מיועדים להעניק שקט נפשי לזוגות שעומדים בפני הפקה מורכבת וליצור תוכן מתאים לאחד האירועים המשמעותיים ביותר בחייהם. על איכות השרות יכולים להעיד עשרות מכתבי תודה כאן ועשרות ההמלצות של זוגות באתר "מתחתנים למען מתחתנים", בקישור הבא.
חתונה שווה היא גם חתונה שוויונית בין בני הזוג, אבל היא גם שווה במובן של יצירת אירוע שיישאר בזיכרון המשפחתי לדורות.

יום ראשון, 7 באוגוסט 2016

מתי כספי בהופעה חיה 6.8.2016

הגיע הזמן לתת כבוד לאחד היוצרים הגאוניים בתרבות הישראלית - מתי כספי. נכון לכתיבת שורות אלה הוא כבר בן 67. אני גדלתי על השירים שלו, למדתי גיטרה מחוברות התווים שלו ושברתי אצבעות בתהליך... לא רק שהוא מנגן בכל הכלים האפשריים, ההלחנה שלו תמיד הייתה מורכבת. זו לא מוזיקת פופ או רוק של 3 אקורדים.
והנה, הופעה, אחרי שנים רבות שלא ראיתי אותו מופיע, או בטלוויזיה. לבד על הבמה עם גיטרה קלאסית פסנתר כנף. אי אפשר לדעת למה לצפות. אבל שעה וחצי של הופעה עברו ביעף מבלי להרגיש ויכולנו לשבת ולשמוע עוד. להיטים ענקיים שהם אבן יסוד בתרבות הישראלית, הוא גם קומיקאי מחונן והוא מספר בהופעה את סיפור חייו ואנקדוטות קטנות מצחיקות. הכל כמובן בצורה ה"מתי כספית" הידועה - לא מחייך, מדבר בטון רגוע ונמוך בלי אף מניירה מיותרת.
לאורך ההופעה הוא שר שירים מכל תקופות חייו ומשיתופי פעולה שלו עם יוסי בנאי, שלמה גרוניך, יהודית רביץ, ואחרים. בדרך חזרה הביתה נזכרנו למשל בשיר אהוב מאד שלו שהוא לא ביצע: "זה מכבר" שכתבה לאה גולדברג וביצע אושיק לוי. אבל אז נזכרנו בכל כך הרבה שיתופי פעולה וסגנונות שהוא לא הזכיר כמו: סשה ארגוב, ריקי גל, הפרברים, ברזיל ועוד הרבה. כולם ב 35 אלבומים שיצאו כולל סולו, הרכבים, הופעות חיות ואוספים.
אני התרגשתי מאד והרגשתי שזכיתי ולכן אני מזכה את הרבים בכמה קטעים מתוך ההופעה שהייתה בזאפה ירושלים.

יום רביעי, 3 באוגוסט 2016

מבצע חתונה - הסרט הדוקומנטארי

אני עם סילווה ווולף זלמנסון
צילום: נרדי גרין
ב 2.8 הייתה הקרנת הבכורה בטלויזיה בערוץ 1, במסגרת "מבט שני" של הסרט התיעודי המצוין "מבצע חתונה". של הבימאית ענת זלמנסון-קוזניצוב, ביתם של אדוארד קוזניצוב וסילווה זלמנסון
זכיתי, לפני כשנה, לסדר קידושין לבת של אחד ממשתתפי המבצע, וולף זלמנסון, אח של סילווה זלמנסון. לא נמנעתי מלהזכיר בחתונה את "מבצע חתונה" ואת המשפט שאמרה סילווה זלמנסון בעת משפטה הפומבי: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". הבת, כנראה לא במקרה, היא קצינה בקבע בצה"ל.
בעצם פגשתי כמה מגיבורי ילדותי משום של"מבצע חתונה" ובעיקר למשפטי לנינגרד היה חלק, להערכתי, בעליה של משפחתי לארץ. המבצע התרחש ביוני 1970, משפטי הראווה החלו בדצמבר 1970 גזרי הדין האכזריים הביאו לפעולות המחאה חובקות העולם שנודעו בכינוין: "שלח את עמי". במרץ 1971 עלתה משפחתי מאחורי מסך הברזל, מבוקרשט רומניה. צ'אושסקו נזקק לתמריץ נוסף מלבד לחץ בינלאומי וזה כסף. הוא מכר את יהודי רומניה בעסקה שבה כנראה תיווך הרב הראשי הרומני, דוד משה רוזן, לבין הסוכנות היהודית. לפי ויקיפדיה בתקופת צ'אושסקו, בשנים 1968 - 1989, נמכרו 40,577 יהודים תמורת כ-112,000,000 דולר. לכן לא ברור אם היה קשר ישיר, או שזה רק הוריד את כח המיקוח שלו. בכל מקרה, כשסילבה זלמנסון שוחררה תמורת החזרת מרגל רוסי ב-1974. אני הייתי כבר בן 9 ומספיק מודע לשמחה הלאומית שהייתה בארץ. הסרט מזכיר עוד כמה עובדות מפתיעות, למשל שגולדה פנתה לשליט ספרד פרנקו לשחרר נידונים למוות באסקים כדי לסייע בהמתקת עונשם של האסירים, נסיון לענות על השאלה מי הסגיר את המבצע ועוד. בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, כאשר כבר הייתי בתיכון שוחררו ועלו לארץ כל משתתפי המבצע וחלק גדול מהחינוך הציוני שלי היה בזכות האתוס של "מבצע חתונה", משפטי לנינגרד, המאבק לחופש וזכויות אדם. הייתה הרבה תמימות בארגון המבצע, הרבה הקרבה וגבורה, אבל אסור לנו לשכוח שהם היו אחד המסמרים החשובים בארון של הגוש הסובייטי שהתפרק ב-1989. 
הסרט שעשוי מצוין, מתאר את המבצע וגם מביא עדויות של אנשי קגב בכירים שהיו בסוד העניין, לצד מסע מרגש למקומות בהם נשפטו ונאסרו גיבורי המבצע. אני ממליץ מאד לצפות בסרט. יהיו שידורים חוזרים בטלויזיה והוא יוקרן, אני מניח בסינמטקים בכל רחבי הארץ.
בינתיים צפו בראיון של ענת זלמנסון קוזנייצוב עם בן כספית לקראת שידור הסרט.

יום שבת, 30 ביולי 2016

חלומות של ילדים בכתה ו' - מה ארצה להיות בעתיד?

בני הבכור סיים בית ספר ממלכתי בירושלים, ובסוף השנה ניתן לכל תלמידי השכבה ספר מחזור. אני לא רואה טעם רב בספר מחזור לילדי כתה ו' ועוד כזה שעשוי דפי כרומו מעוצבים. אנחנו משופעים במסיבות סיום במיוחד בשיטת החיטוב הנהוגה בארצנו. מסיבת הסיום שלו הייתה גרנדיוזית, בסגנון מחזות זמר. וזה עוד לאחר שההורים התעקשו שלא להביא בימאית מבחוץ ולא לעשות את המסיבה  באולם שיישכר במיוחד, אלא באולם בית הספר. בכך נחסכו תשלומי הורים בגובה עשרות אלפי שקלים. ובכל זאת בית הספר דרש שנשלם, על הוצאות הפרידה מבית הספר היסודי, פי שלוש מאשר מה שמתיר חוזר מנכ"ל משרד החינוך בנושא תשלומי הורים - עד 70 שקלים למסיבת הסיום של כתה ו'. בנתיב הזה שאנו הולכים בו, לא ירחק היום ממסיבת הפרום לילדי כיתות ו' שיגיעו בחליפות ושמלות נשף בלימוזינה.
אבל חוברת ספר המחזור סיפקה הצצה למה חושבים ילדי כתה ו' בשנת 2016. ובמיוחד, מה הם רוצים להיות בעתידם. בשכבה יש 4 כיתות וכ-90 תלמידים, וכולם השלימו את המשפט: "בעתיד ארצה להיות", חלקם כתבו בבחירת הייעוד שני מקצועות. קיבצתי את התוצאת של הסקר הכמותי הלא מקצועי הזה מתוך עניין ואלו התוצאות אליהן הגעתי, בחלוקה בין בנים לבנות: מבין הבנים למקצועות הספורט ניתנה עדיפות עליונה: 31% רוצים להיות כדורגלנים ו 24% רוצים להיות כדורסלנים ועוד אחד רוצה להיות שחיין. כלומר רב מוחלט, כמעט 57%. הייעוד המקצועי הנחשק לאחר הספורט זכה בפחות מ-9% - איש מחשבים/מתכנת/הייטקיסט. כל שאר המקצועות זכו בקול אחד או שניים: עו"ד, דוגמן, איש עסקים, טייס, מנכ"ל, מיליארדר, כימאי, שוטר מג"ב, סוחר נדל"ן, רופא, די ג'יי, מתמטיקאי. ורק אחד בחר את המקצוע הפופולארי ביותר על כל ילד בעולם - אסטרונאוט. למרבה הפלא מי שרוצה להיות אסטרונאוט הוא ילד נכה.
אצל הבנות הפופולאריות הגדולה ביותר היא לייעוד של שחקנית, כנראה הכוונה לשחקנית טלוויזיה וקולנוע, לא מפורט הסוג, אבל ההנחה הבסיסית שלי היא שבנות בגיל הזה לא חולמות להיות ליא קניג, אלא דווקא אנג'לינה ג'ולי. 25% מהבנות רצו להיות שחקניות לעומת 3.4% מהבנים. המקצוע הבא אחריו בפופולאריות היה רקדנית - כמעט 10%. אבל הפיזור, ביחס לבנים, הרבה יותר גדול אצל הבנות, שכ-8% מהן רוצות להיות רופאות, ועוד 8% עורכות דין. כל שאר המקצועות זכו ב1-3 קולות: סטייליסטית, זמרת, דוגמנית, מדענית, אדריכלית, מעצבת פנים, כדורגלנית, מגישת חדשות, קריינת טלויזיה, סקסופוניסטית, וטרינרית, מנהלת חדר כושר, רואת חשבון, שוטרת מג"ב, מיילדת, מטפלת תינוקות, פסיכולוגית. אצל הבנות הגיוון הרבה יותר גדול ויש הרבה יותר מקצועות טיפוליים, והרבה יותר מקצועות חופשיים, אומנותיים וטכנולוגיים. אני חושב שאולי אפשר לייחס את זה לך שבנות בגיל 11 יותר מפותחות רגשית מבנים.
כמובן שאין לייחס משמעות רבה מדי משום שזה ולא סקר סטטיסטי, אלא רק הצצה לעולם התרבותי של ילדים היום. בבסך הכולל רובם המכריע של הילדים בחר במקצועות "זוהרים", שמכניסים הרבה כסף ויוצרים פרסום רב: ספורטאים, שחקני קולנוע, דוגמנים/יות וזמרות. מיעוטם בחר במקצועות שאינם סובבים סביב האגו. 
צריך לזכור שהשאלה נשאלה בתחילת כתה ו', כלומר, מעט אחרי החופש הגדול, ואני בטוח שבחלוף השנה רבים מהם כבר שינו את דעתם. אבל זהו מעין סקר ותמונת מראה של החינוך הביתי, החינוך הבית ספרי ושל החברה בישראל, בשנת 2016.

יום ראשון, 24 ביולי 2016

קליפ החתונה של רעות ומאט יוני 2016

צילום: נרדי גרין
לרעות ומאט ערכתי טקס נישואין ביוני 2016 בזכרון יעקב ב"ביסטרו דה כרמל" ביקב של כרמל מזרחי. הם חיים באוסטרליה ובאו לערוך טקס נישואין לטובת המשפחה והחברים בארץ. למעשה הם הכירו לפני כמעט 9 שנים. והסיפור שלהם מתחיל כמו בדיחה: בחורה ישראלי ובחור ניו זילנדי נכנסים לפאב אירי במלבורן... וכבר מהתחלה הם הפכו לזוג וזה רק הרגיש להם טבעי זה היה חיבור מיידי והרגיש נכון. הם חולקים את אותו חוש הומור ואוהבים את אותה המוזיקה. בדייט הראשון הם הרגישו כל כך טוב יחד שהתלוצצו שזה מרגיש כאילו הם חוגגים 3 שנות זוגיות... כוחו של החיבור הזה סייע בתלאות שעברו כאשר היו בנפרד 9 חודשים, מאט פנה 3 פעמים לקבלת אשרות, נע בין המדינות, ובנוסף ארגנו חתונה בחו"ל! הקליפ שלהם מרגש מאד, ערוך מצוין ומתחיל בקידושין בטבעת מצד הכלה. פתיחה עוצמתית לקליפ יפייפה. ממליץ לצפות.


יום שבת, 23 ביולי 2016

חשיבות היהדות והיהודים בהיסטוריה - יובל נח הררי

ב-22.7.2016 התפרסם מאמר של יובל נח הררי בסוף שבוע של הארץ תחת הכותרת: "ומה אם ליהדות לא היתה השפעה גדולה על המין האנושי?" הטענה של הררי פשוטה ומביאה את האמירה החילונית הומניסטית בצורה הפשוטה ביותר ומתומצתת באמירה שהדת היהודית שיחקה תפקיד שולי בהיסטוריה האנושית. אפשר לראות הרצאה שלמה שלו של שעה ומחצה בסוף הפוסט שבה הוא מסביר באופן מדוקדק את הטענה. אני מסכים עם רב האמירות שלו במיוחד עם הפיסקה הפותחת את המאמר:
הרעיון הזה עשוי להישמע משונה ואף מקומם לישראלים רבים, אשר חונכו מגיל אפס שהיהדות היא הגיבורה הגדולה של ההיסטוריה האנושית. תלמידי בית ספר טיפוסי בישראל — אפילו הוא חילוני למהדרין — מסיימים על פי רוב 12 שנות לימוד בלי לקבל תמונה ברורה של מהלך ההיסטוריה העולמית. אמנם מזדמן לתלמידים ללמוד על האימפריה הרומית, המהפכה הצרפתית ומלחמת העולם השנייה, אך פיסות הפאזל הללו אינן מתלכדות לכלל סיפור רציף. במקום זה, הסיפור ההיסטורי הרציף היחיד שמציעה מערכת החינוך הישראלית לתלמידיה מתחיל עם התנ"ך, ממשיך לימי בית שני, מדלג לקורות היהודים בגולה ומגיע לציונות, לשואה ולמדינת ישראל. לא מעט תלמידים סבורים שזהו הציר המרכזי של תולדות המין האנושי כולו, שכן אפילו כאשר לומדים על האימפריה הרומית או על המהפכה הצרפתית, חלק ניכר מתשומת הלב מוקדש לשאלה כיצד התייחסו הרומאים הקדמונים ליהודים, או מה היה מצבם המשפטי של היהודים ברפובליקה הצרפתית. למי שניזון מדיאטה היסטורית שכזו קשה מאוד לעכל את הרעיון שליהדות ולעם היהודי אין חשיבות היסטורית גדולה.
גם אני התחנכתי על הגישה הזו, שאפשר לומר שהיא אתנוצנטרית. אבל לא רק מערכת החינוך חוטאת בה אלא בכל מקום ובכל תחום בחיים מחפשים את מקומם של היהודים, הקשר ליהדות או לישראליות. הדבר בולט בצורה הטובה ביותר בעולם הידוענים. למשל: הגיור של בתו של טראמפ, הגיור של גווינת' פאלטרוצ'לסי קלינטון התחתנה עם יהודידיוויד בקהאם גילה פתאום שהוא יהודי, מדונה השטתחה על קברי צדיקים בצפת וקוראת לעצמה אסתר. בכל אירוע חשוב שיש בעולם בין אם פיגוע או אירוע ספורטיבי נבדק הקשר. דוגמא נוספת היא קבוצת ה-NBA, הקליבלנד קבלירס היו אהודים בארץ ולברון היה מלך ישראל, עד שסילקו את דיויד בלאט והם הפכו להיות שנואי נפשם של הישראלים...
אבל, כל תרבות חוגגת את הסיפור הייחודי שלה ובכך אין רבותא. הבעיה היא שאנחנו קצת יותר מדי אתנוצנטרים, והסיבה היא ברורה אנחנו תופסים את האיומים עלינו כאיומים קיומיים. כאשר קבוצה אתנית מאוימת היא מחזקת את הגבולות ומתבדלת יותר על מנת, כביכול, לשמר את קיומה. האבסורד הוא שדווקא כאשר היהדות הייתה פתוחה יותר ואימצה דברים מבחוץ, כמו שנח הררי בעצמו טוען, כך הצליחה יותר הדת והתרבות להיות יותר יצירתית והצליחה לתרום יותר לקיומה. ככל שהתבוללנו יותר כך הצלחנו יותר. נח הררי מדגים שהרעיונות, החוקים והמוסר שנחשבים "יהודיים" מועתקים, לא מקוריים לחלוטין, או לפחות לא בלעדיים ליהדות. ועל כך אני מסכים לחלוטין. אבל אני רוצה להעיר, בצניעות רבה הערה קטנה מנקודת מבטי כרב חילוני.
עצם ההתייחסות למושג "יהדות" בהא הידיעה. כאילו שיש יהדות אחת לוקה בחסר. כותרת המאמר ב"הארץ": "ומה אם ליהדות לא היתה השפעה גדולה על המין האנושי?" אומרת זאת בפירוש. אבל זה הרבה מעבר לכך, "היהדות" מצומצמת אצל נח הררי למובנה הדתי. אוסף של הלכות וחוקים. כך למשל בסייפא של דבריו הוא אומר:
...איני סבור שהיהדות היתה דת רעה או חשוכה במיוחד. כל שאני אומר הוא שהיא לא היתה חשובה במיוחד. רוב שנותיה היתה היהדות דת מתונה וצנועה של מיעוט קטן ורדוף; דת שלא גרמה למלחמות ולמסעות צלב; ושחכמיה ומנהיגיה העדיפו להגות ולכתוב במקום לכבוש ארצות ולשרוף כופרים
לטעמי הוא מפספס את מובנה הרחב יותר של יהדות - התרבותי. במובן הזה "התרבות", שאולי יותר נכון בריבוי, אבל נשתמש לצורך הענין ביחיד - התרבות מכילה בתוכה גם את הדת, הדת היא חלק מהתרבות, אבל התרבות מקיפה הרבה יותר מאשר כמה חוקים ומושגים בסיסיים. למשל אומר נח הררי: "יש להפריד בין תרומתם של יהודים כפרטים, לבין תרומתה של היהדות כדת וכתרבות". בסדר, אבל מה ההבדל בין דת לתרבות ומהי התרומה של היהדות במובנה התרבותי לעולם המערבי, אם בכלל הייתה כזו? אולי הבעיה היא בהבהרת המושגים, כי אחר כך הוא מסביר את המושג החמקמק "הגניוס היהודי" דווקא במונחי תרבות:
היהודים הביאו איתם מהשטייטלים והגטאות מטען תרבותי חשוב. הערך הרב שנודע ללימוד ולהשכלה בתרבות היהודית הוא אחד הגורמים העיקריים להצלחתם יוצאת הדופן של מדענים יהודים. גורמים נוספים היו הרצון העז של מיעוט מדוכא להוכיח את עצמו, והמחסומים שעמדו בפני יהודים חילונים שרצו להתקדם במסגרות שמרניות ואנטישמיות כמו הצבא או המערכת הפוליטית.
 גם אם ההסבר ל"גניוס היהודי" הוא מתודי, אליבא דנח הררי, כלומר: "הרגלי למידה מצוינים ואמונה עמוקה בערכה של ההשכלה" הרי שזהו הסבר תרבותי. זוהי אמונה בערכים מסויימים ששייכים לתרבות היהודית, אבל כמובן לא בלעדיים לה. האם זו לא תרומה חשובה לעולם? האם אין דברים נוספים בתרבויות היהודיות שניתן למנות אותן שתרמו לאנושות מעבר למשקל הסגולי של כמות החברים באותה תרבות?

יום חמישי, 14 ביולי 2016

באדי גאי, האגדה בהופעה חיה בארץ 13.7.2016 אמפיתיאטרון קיסריה

בין כל ההופעות של קיץ 2016 נשכחה ההופעה ההיסטורית של אחת מאגדות הגיטרה של כל הזמנים באדי גאי (Buddy Guy), שאומרים שנגינתו השפיעה על ג'ימי פייג', הנדריקס, קלפטון, קית' ריצ'רדס ועוד. הוא נבחר למקום 30 ברשימת הגיטריסטים הגדולים של כל הזמנים במגזין הרולינג סטון. הצלחתי למזלי לקנות כרטיסים בזמן ולהיות בהופעה. 
באדי גיא נולד ב-1936 וגדל בלואיזינה. הוא התחיל לנגן על גיטרה תוצרת בית עם שני מיתרים ובגיל 21 עבר לשיקגו ושם קיבל הכרה כנגן, אבל תחילת הקריירה הייתה בעייתית והוא לא הצליח לפרוץ בגלל החלטות ניהוליות לא נכונות שעשו חברות התקליטים שעימן חתם, לכן בתחילת הדרך היה נגן ליווי של כמה מהבלוזיסטים הגדולים כמו מאדי ווטרס ואחרים. בשנות ה-60 הופיע בכמה פסטיבלים חשובים והוציא כמה אלבומים שלא זכו להצלחה. ההצלחה האמיתית הגיעה רק בתחילת שנות ה-90 כאשר אריק קלפטון הזמין אותו לסיבוב ההופעות "24 Nights". לאחריו הוציא את אלבום האולפן המצליח הראשון: "Damn Right, I've Got the Blues" שזיכה אותו בגראמי ראשון. שישה פרסים נוספים באו לאחר מכן. וזה האלבום שבאמצעותו גם אני התוודעתי אליו. הוא הגיע לשיאו רק באמצע שנות החמישים לחייו. ב-2005, כאשר כמעט היה בן 70 הוא הוכנס להיכל התהילה של הרוק על ידי אריק קלפטון ובי. בי. קינג שאיתו היו לו שיתופי פעולה. פחות מחודשיים אחר כך נפטר קינג ובאלבום האחרון הקדיש לו גאי שיר. היום כאשר הוא מגיע לישראל הוא כבר כמעט הגיע לגבורות. היה חשש גדול מההשילוב בין הגיל, לחום הישראלי והיכולת להחזיק 5000 איש הופעה שלמה.
צילום: נרדי גרין
אבל, גאי, חיית במה מדהימה לא איכזב. זו לא רק הנגינה שלו, אלא הקול המדהים וגם השטיקים הבימתיים שלו שהוא חוזר עליהם בכל הופעה. כמו בכל ההופעות, גם בקיסריה הוא פתח בלהיט הגדול שלו: "Damn Right, I've Got the Blues" ולמרבה ההפתעה לאחר מכן "I Just Want to Make Love to You" שכתב ווילי דיקסון וראשון ביצע מאדי ווטרס ב 1954, ולאחר מכן אטה ג'יימס. היו גם הלהיטים הגדולים שלו: "Five Long Years" שבתוכו הוא הכניס את "Blues in The Night" סטנדרט בלוז מ-1941. היה כמובן "Slippin' In", היה שיר הנושא של האלבום האחרון שלו "Born to Play Guitar" שבעצם מספר את הסיפור שלו. היה "Skin Deep" בלדת רוק קיצ'ית מאלבום שנשא את אותו שם מ-2008.
כרגיל שילב את הנגנים שלו בקטעי סולו ארוכים. היו בדיחות, פניה לקהל הישראלי, סיפר סיפורים והזכיר את החיבור לדתיות הנוצרית של אמא בלואיזינה. הוא מיעט בקללות יחסית להופעות אחרות שלו, כנראה בגלל הכבוד לארץ שישו הילך בה. כרגיל הוא מהסה את הקהל ואומר להם שהם חירבנו את השורה שהם היו אמורים לחזור עליה, פה זה היה קצת יותר מרוכך. הוא השתמש בחיכוך הגיטרה על הגוף, נגינה מאחורי הגב, עם הפה, עם מגבת. בשיא ההופעה הוא נוהג לרדת עם הגיטרה לתוך הקהל להסתובב בין המעריצים ולנגן, קיסריה לא הייתה יוצאת דופן. מי שציפה להופעה של בלוז טהור לא מכיר את באדי גאי, זה היה בלוז-רוק מלוכלך.  היו כמובן "I'm Your Hoochie Coochie Man" של מאדי ווטרס, "Strange Brew", של קרים ואריק קלפטון. הוא לא מתבייש לחלוק כבוד, לצטט ולעשות קאברים לכל מיני סגנונות ולאמנים שהיו אתו במהלך הקריירה כמו ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס, אריק קלפטון, ג'ימי הנדריקס. הוא עובר לפעמים בין שיר לשיר בלי סיומת ברורה, הוא רק אומר, "רגע תקשיבו לזה..." ועובר לשיר הבא. הוא טען שאין לו רשימת שירים מוכנה כאשר נדרש מהקהל לנגן שיר.
ההופעה ארכה שעה וחצי והייתה הנאה צרופה. בסוף ההופעה, כמו בכל הופעה הוא זרק מפרטים לקהל וחתם על אלבומים שלו.הבעיה היחידה הייתה הסיום הלא ברור שבו הוא מעין נפרד מהקהל והלהקה ממשיכה לנגן עוד כמה דקות. חבל שהוא לא חזר להדרן שהיה מעיף את הקהל.

יום שישי, 8 ביולי 2016

קליפ החתונה של נטע ויוחאי מרץ 2016

צילום: נרדי גרין
את קידושיהם של נטע ויוחאי סידרתי ב"באר של סבא" בפתח תקווה" בצהרי יום שישי. עברתי איתם תהליך בניית טקס של
יותר מחצי שנה. וזו אחת החתונות המרגשות ביותר שערכתי. יעיד על כך הקליפ המקסים שלהם. מבחינת הצהרה אופנתית זו הייתה החתונה הכי היפסטרית... הטענה היחידה שלי כלפי העריכה של הקליפ היא הצנזורה של מתן הטבעת מהכלה לחתן. עדיין ניתן לראות את הכלה מקריאה בקולה חלק מהכתובה ושוברת כוס יחד עם החתן. חתונה חילונית למהדרין, בני הזוג בחרו לא להתחתן ברבנות, לשמחתי. ובחרו לערוך טקס יהודי-חילוני.


יום שני, 4 ביולי 2016

התורה "קדושה", אבל כנראה לא מספיקה

יש מסורת בבית הספר הממלכתי של ילדיי לעשות מה שקרוי "מסיבת קבלת התורה" לקראת שבועות. מכנסים את שכבת כתות א', יחד עם הוריהם, ועושים מסכת שבסיומה "מקבלים את התורה". בני הגדול לפני חמש שנים, קיבל בסיומה של המסיבה את חוברת ספר בראשית, של משרד החינוך, ממנו לומדים כל תלמידי כתות א' וב' בחינוך הממלכתי. אבל אצל בני הצעיר התמונה הייתה שונה.
ראשית נתקבלה הזמנה למסיבת קבלת התורה ובה היה כתוב שהבנים צריכים לבוא עם כיפות והבנות בשמלות. ומיד שלחתי שאלות הבהרה (שאלות תם) למחנכת: 
"ראיתי שכתוב שהבנים צריכים לחבוש כיפה. זה דבר מוזר מאד שהרי אין שום ציווי בתורה, שלכבודה עורכים את המסיבה לחבוש כיפה. מהיכן הגיעה המחשבה שצריך לחבוש כיפה? ואם כבר הבנים חובשים כיפה למה לא הבנות? למה האפליה? ואם כבר מפלים אז עד הסוף, אולי צריך לעשות הפרדה בטקס בין בנים לבנות ואולי לאסור על הבנות לשיר בטקס? כמו כן לא כתבת בהזמנה איזה סוג של כיפה, האם גדולה? קטנה? סרוגה? שחורה? לבנה? נחמנית? אדידסית? בוכרית? בית״ר ירושלים? ילד טוב ירושלים? דתל״שית? שקופה? אדומה?... נודה לך מאד אם תאפשרי לבננו להיות יהודי גלוי ראש, ללא כיפה, כפי שהוא ביומיום, גם בשיעורי תורה בבית הספר וכפי שהוא מתחנך בבית".
צילום: נרדי גרין
התשובה שקיבלתי הייתה כמובן שהילד "יכול לבוא איך שנוח לו".
ואז הגיעה מסיבת התורה עצמה, הבנים הגיעו בחלקם עם כיפות, והבנות בחלקן עם חצאיות. הם נכנסו זוגות זוגות לתוך אולם הספורט לצלילי הפיוט "אנא בכח", הפיוט הוא למעשה תפילה המורכבת משבע שורות, שכל אחת מהן מכילה שש מילים. לפי המסורת הקבלית, ראשי התיבות של מילים אלה (אבג יתץ קרע שטן נגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית) מרכיבים את השם המפורש - שם בן 42 האותיות – אחד משמותיו של אלוהים. הפיוט הפך מלא הוד ומוכר רק ב-2006, בעקבות הלחן של עובדיה חממה. אבל לא סתם נכנסו התלמידים, אלא עברו תחת חופת טלית שהוחזקה על ידי ארבעה הורים.
המסכת עצמה לוותה בריקודים והצגה של הילדים, לצלילי שירים כמו "אמן" ששרה הזמרת ליאורה למילים של חמוטל בן זאב, חלק ממילות השיר:
צילום: נרדי גרין
בתפילה - אמן
שעולה - אמן
כל הנשמה תהלל יה
אמן.
ותן ברכת שלום ושמור על ביתנו
קרב אותנו לחלום שבתוכנו
תן תמיד ברכה במעשה ידינו
פתח ליבנו שתמיד נשיר לך.
אלוהי - אמן
תקוותי - אמן
עטוף אותנו באהבה
אמן. 
היו גם שירים אחרים כמו: "רציתי שתדע" של עוזי חיטמן. נעשה מאמץ גדול למצוא כל שיר שיש בו את המילים אלהים ותפילה ולשלבם בטקס. ברכת ההורים שהובאה על ידי אחת האמהות שידרה את המסר "התורה היא קדושה".
בשיא המסיבה חולקו לילדים ספרי תורה. הפעם לא ספר בראשית שהם לומדים איתו בשיעורי תורה, אלא חמישה חומשי תורה עם תרגום רש"י ואונקלוס, עם ההפטרות, עם המגילות, בכריכה מהודרת ובליווי נספח: "תפילות שבת לפי מנהגי הספרדים ועדות המזרח ולפי פסקי מרן השולחן ערוך זכרו יגן עלינו אמן", שתי שקיות נחמדות נוספו אל ספר התורה. באחת שקדים וצימוקים עם ברכה ובה הציטוט:
"כשהיו מביאים ילד ללמוד תורה היו מחלקים לו צימוקים ואומרים: כשם שהצימוקים מתוקים, כך מתוקה התורה על שומעיה" (חז"ל)
צילום: נרדי גרין
ובשקית השניה, לא פחות ולא יותר, קמע - מחזיק מפתחות עם ספר תהילים מינאטורי. קמע המיוצר ביצור המוני בסין ונקנה בכשלושה שקלים.
חיפשתי רבות את הציטוט על הצימוקים בדברי חז"ל ולא מצאתי, אבל כן מצאתי שיר של ביאליק, "שיר ערש", שמזכיר את שיר הערש האידי "ראזשינקעס מיט מאנדלען" (צימוקים ושקדים):
"טוֹבִים וּמְתוּקִים חֲרוּבִים וְצִמּוּקִים,
דִּבְרֵי תּוֹרָה מֵהֶם מְתוּקִים;
דִּבְרֵי תּוֹרָה כַּיָּם עֲמֻקִּים,
דִּבְרֵי תּוֹרָה מִפָּז יְקָרִים.
יֶחְכַּם בְּנִי וְיִכְתֹּב סְפָרִים,
יִגְדַּל שְׁמוֹ וְיַאֲרִיךְ יָמִים,
וְיִהְיֶה יְהוּדִי יָשָׁר וְתָמִים".
חומש עם נספח תפילות לשבת וקמע
צילום: נרדי גרין
השיבוש נובע אולי משום שיש מקורות רבים שעוסקים בתורה והקשר למתיקות, למשל בתהלים פרק יט ח'-י"א: 
"תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו. הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים".
דוגמא נוספת מהמדרש אפשר למצוא ב"מדבר רבה": 
"והיו עוסקים בתורה המתוקה מדבש לפיכך עתיד הקדוש ברוך הוא להשקותם יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית ולהרחיצם בנחלי חלב". 
או במנהגים של לימוד התורה על ידי ליקוק דבש שמוזכר ב"ספר הרוקח", אלעזר מוורמיזא (מאה 13 לערך):
"ביום שמחנכין אותו לאותיות הקדש גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. כעלות השחר יום עצרת מביאין הנערים על שם בהיות הבקר ויהי קולות וברקים. ומכסים אותו תחת המקטורין מביתם עד בית הכנסת או עד בית הרב על שם ויתיצבו בתחתית ההר. ונותנין אותו בחיקו של הרב המושיבם ללמוד על שם כאשר ישא האומן את היונק ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו. ומביאים הלוח שכתוב עליו אב"גד תשר"ק תורה צוה לנו תורה תהא אומנותי ויקרא אל משה וקורא הרב כל אות ואות מן א"ב והתינוק אחריו וכל תיבה של תשר"ק והתינוק אחריו וכן תורה צוה וכן תורה תהא וכן ויקרא ונותן על הלוח מעט דבש ולוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו".
ואז שילבו את הרעיון של המתיקות עם השיר של ביאליק, יחד עם המנהג ללמד תורה בחדר באמצעות ליקוק הדבש מהאותיות, ו"הומצאה" אמירה חזל"ית יפה.
מיד כאשר ראיתי את הערכה שקיבל בני מיהרתי ושלחתי שאלות הבהרה (שאלות תם) למחנכת שלו:
חומש עם נספח תפילות לשבת צילום: נרדי גרין

"האם התלמידים ילמדו עם הספר הזה עם תרגום רש"י ואונקלוס בכתה א' וב'?
האם יש תכנית ללמד תפילות לשבת ולהתפלל, או שזה רמז למה שצריך לעשות בבית?
האם בית הספר קנה את הספרים או שנתרמו? אם כן ממי קנו ועל ידי מי נתרמו?
למה מקפחים את התימנים?, אם כבר רוצים שהילדים יתפללו, למה בנוסח אחד?
מה צריך לעשות עם התהילים המיניאטורי? לשים מתחת לכרית? תלוי מהמראה באוטו למזל טוב?
האם התורה עצמה לא מספיקה שצריך להוסיף עליה תפילות וקמעות?"
היה קשה לקבל ממנה תשובה ורק לאחר פניה שנייה היא נאותה לענות ותשובתה הייתה:
אני מבינה שיש לך הסתייגות מהדרך שבה נעשים הדברים ושאתה חושב אחרת, זה בסדר גמור! כמובן שהילדים ילמדו את ספר בראשית שמאושר על ידי משרד החינוך. אנחנו מנסים לחשוף מעט את הילדים למסורת היהודית. בשונה ממך, הרבה מאוד הורים אהבו והסכימו עם הנעשה. כמובן שכל משפחה תנהג כטוב בעיניה.
למידע נוסף הופניתי למנהלת בית הספר, היא לא רצתה לענות בכתב וביקשה שאפגש עם האחראית על מסיבת "קבלת התורה". לאחר שהתלמידים כבר יצאו לחופשה נפגשתי עם סגנית המנהל ומחנכת מוערכת בבית הספר שחינכה גם ילדי הגדול במשך שלוש שנים והזכרתי לה את מסיבת התורה 5 שנים לפני שלא היו בה הסממנים האלה. התשובות שלה היו שמשום שספרי בראשית הרגילים שהם לומדים איתם לא היו בנמצא, כי לא הגיעו, היה צריך למצוא משהו חלופי. היא בעצמה כיתתה רגליה לשכונת הבוכרים, החרדית, בירושלים ובית הספר שילם כ-20 שקלים לעותק. לא ברור כיצד הגיעה דווקא לחנות "בצלאל תשמישי קדושה". לפי עדותה המנהג בשנים קודמות היה לתת לזכרים כיפות ולנקבות פמוטים, והיא לא הסכימה עם המתנה הזו. לגבי הקמע, הייתה זו יוזמה של פרטית של אמא של אחת הכתות שתרמה לתלמידי כיתתה מחזיק מפתחות של תהילים, ובית הספר החליט שהוא נותן את המתנה לשאר הכיתות גם כן. הצימוקים והשקדים זה משהו שהם נותנים כבר שנים ארוכות אבל הציטוט מחז"ל מועתק בכל שנה והיא מעולם לא בדקה את אמיתותו, אבל היא אמרה שהיא תבדוק. ובכל מקרה בשנה הבאה לא יינתן ספר "כל כך כבד", אולי "סיפורי התנ"ך לילדים", או משהו דומה. צריך לברך את בית הספר והצוות על כך שבכלל מדברים איתי ומוכנים להקשיב לטיעונים של חילוני כופר כמוני. אבל, לטעמי, אני מבטא את העמדה הרשמית של מערכת החינוך - לא יכול להיות שמחלקים ספרי קודש שאינם בתכנית בלימודים ו/או מאושרים על ידי משרד החינוך וודאי שחלוקת קמעות היא דבר פסול, ולו רק מהטיעון ההלכתי של "בל תשחית" - הקמעות האלה הלכו ישר לפח אצל רב ההורים. אלו לא התרבות, האווירה והכיוון שהחינוך הממלכתי שואפים אליהם בלימוד התורה.

לתפיסתי, מאחורי כל מעשה חינוכי מסתתר סדר יום ערכי, כל מחווה וכל מה שניתן לתלמידים מבטא אמונות ומודל חינוכי. כל אובייקט או אדם הם טקסט חינוכי, בין אם זו המורה העומדת מולם ובין אם זה ספר, ברכה כתובה או מנוגנת. לכל דבר יש משמעות. גם אם הדברים נעשים ללא משים, ללא כוונה תחילה, הרי שהם מושפעים מהתבנית החברתית בה הם מצויים. דברים לא מצויים בחלל הריק. יתירה מכך, הטקסט קובע את המציאות שלתוכה מתחנכים תינוקות של בית רבן אלו.
עצם מתן חפצים פולחניים במקום ספר הלימוד, פוגע במורות עצמן, המסר הוא שהספר איתו לומדים לא חשוב, לא הוא במרכז - אלא סמלים חיצוניים. הספר שאתו לומדים לא אותנטי, הקמע והתפילות הן "יהדות" בהא הידיעה.
כאשר תלמידי כתה א' מקבלים הזמנה למסיבת "קבלת התורה" ונדרש מהבנים לבוא עם כיפה והבנות עם שמלות, אין ספק שזוהי השפעה של התפיסה העממית של היהדות היום. התפיסה האומרת שיהדות היא מצוות מעשיות, כלומר, כדי להיות יהודי עליך רק לצום ביום כיפור ולאכול מצה בפסח. כדי להיות יהודי יש לעטות סממנים החיצוניים של כיסוי ראש וצניעות מעושה, או התפיסה העממית האומרת שמסורת יהודית אלו הקמעות. היהדות של "כמעט שבת שלום" של "ארץ נהדרת", עליה כבר כתבתי כאן.
למרות שנציגת ההורים אמרה שהתורה היא קדושה הרי שהתפיסה שאמורה להיות בבתי ספר ממלכתיים היא שהתורה עצמה היא ספר. ספר שאין בו קדושה אימננטית, הספר מתקדש על ידי אלו המשתמשים בו, אבל עדיין זהו ספר. ולכן למעמד של "קבלת התורה" אין קדושה. הניסיון לעשות אנלוגיה למעמד הר סיני מופרך לא פחות מאשר החיבור בין שבועות למתן תורה שהומצא בתקופה מאוחרת יותר על ידי חז"ל בגלל הניתוק שנוצר עם האדמה והחקלאות בגלות והצורך להכניס תוכן חדש לחג (להסבר ראו כאן וגם כאן).
כאשר תלמידי כתה א' מקבלים במקום את ספר בראשית שהם אמורים ללמוד איתו, את החומש מלווה בפרשנות  ימי ביניימית, סידור תפילה לשבת וקמע, המסר המרומז הוא שהתורה עצמה אינה מספיקה. היא אינה עומדת בפני עצמה. יש צורך גם בתורה שבעל פה. אבל לא רק, יש צורך בנוסף בגינוני פולחן. לא מספיק לקרוא את סיפור הבריאה ובחירת היום השביעי כיום מנוחה, על מנת להיות יהודי טוב יש לעשות קבלת שבת ולומר: "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר" (ע' 26 בספר שקבל בני). כלומר יש כאן איום במוות אם לא ישמרו התלמידים בכתה א', נידה, הפרשת חלה והדלקת נר.
מסר נוסף הוא שהקריאה הראשונית התמימה - ה"קריאה היחפה" במיתולוגיה היהודית - הלכה לעולמה. בצורה אופטימאלית תינוקות בית רבן בכתה א' יכולים לקרוא בתורה רק כשהם חובשי כיפה, או שהן עוטות בגד צנוע, הספר חייב להיות מלווה בפרשנות הנכונה מטעם, חובה שישכון קמע נגד עין הרע בכיסם, יש לומר לפני ואחרי תפילה וברכה לאלוהים ולענות אמן.
לבני לא תהיה מסיבת "קבלת תורה" נוספת, אבל הוא יצטרך להיות בבית הספר עוד 5 שנים. שנים שבהן צריך לחזק את מעמד המורות בפרשנותן את היהדות כזהותם התרבותית והלאומית של תלמידיהן.

יום שלישי, 31 במאי 2016

כמעט בר מצווה


בטקס בר המצווה שערכתי לעילי במאי 2016 בתל אביב הוכן סרט מושקע ומקצועי של כ 15 דקות. אני מביא לכם קטע  מתוכו שבנוי על הרעיון של סדרת המערכונים של "ארץ נהדרת", "כמעט שבת שלום", וכבר כתבתי שעשויים בצורה גאונית.  הפעם, בסרטון הקצר זה הבן של ראובן, שמדבר על בר המצווה... אין ספק שזה מצוין ומבוצע היטב.





יום ראשון, 22 במאי 2016

ל"ג בעומר - מדורת ההבלים


תמונה אמיתית של מדורה כיתתית
בבית ספר יסודי בירושלים ב 2011
צילום: נרדי גרין
חגיגת ל"ג בעומר היא אחת המיותרות בלוח השנה היהודי. הלכה חילונית היא לבטל מנהג מגונה זה, שאין בו שום צידוק ומביא נזק. הנזק הראשון של ל"ג בעומר הוא זיהום האוויר. אם לצטט את נתוני המשרד לאיכות הסביבה מל"ג בעומר, 2014:
"אחד המאפיינים הבולטים ביותר לשריפות הוא עלייה ניכרת בריכוז החלקיקים העוברים בדרכי הנשימה הקטנים מ-2.5 מיקרון. ביום רגיל מהווים חלקיקים אלה בממוצע כ-50% מהערך המדוד של חלקיקים הקטנים מ-10 מיקרון, אולם בעת שריפות יחס זה משתנה וריכוז החלקיקים הקטנים מ-2.5 מיקרון עשוי להגיע ל-75%-85% מהערך המדוד של ריכוז החלקיקים הקטנים מ-10 מיקרון".
אולי יותר נכון לכנות את ל"ג בעומר "חג הפירומנים". העיקר לשרוף מכל הבא ליד, פורמייקה, קל קרים, פלסטיקים, לזהם את הסביבה. בכך לא רק שעוברים על איסור "בל תשחית", אלא גם על עשרת הדיברות - "לא תגנוב" - שהרי כל אחד מכיר את גניבת קרשים מאתרי בניה. וכיצד יוליכו קרשים אלו? כמובן על ידי גניבת עגלות מהמרכולים.
ההשחתה נראית בצורה הטובה ביותר במסיבות הכיתתיות של הגנים ובתי הספר היסודיים, בהם מתכנסים הילדים והוריהם. האבות מביאים קרשים וענפים ובונים מדורה לתפארת בגובה של כמה מטרים, דואגים להדליקה לקול צהלות הילדים. כמובן שגודל המדורה מייצר חום כל כך גבוה שאין אפשרות להתקרב למדורה בכלל, ואין לה שום ייעוד מלבד לבעור.
מה תפקידה של האם במסיבה זו? כמובן להכין את האוכל. מה תפקידם של הילדים? כלום, אין להם חלק בהדלקת המדורה, אין להם חלק בהכנת האוכל, אין שום פעילות "תרבותית", הם פשוט משחקים להם ברמצים ואולי צולים מרשמלו וחוטפים כוויה, או מסמר ברגל. התרבות היחידה שאולי ישנה היא שמביאים תמונה של איזשהו צורר ותולים אותה בראש התורן הנשרף. 
כך מתקבעים להם תפקידי המגדר וכך מבלים עוד ערב מבוזבז של ג'אנק פוד... והילדים יכולים לומר: "עשינו כיף".
תמונה אמיתית של אבא לילד
שבונה מדורת ל"ג בעומר אותנטית, 
שימו לב לגובה.
כיתת בית ספר יסודי בירושלים ב 2011
צילום: נרדי גרין
אין שום בעיה לעשות קומזיץ כיתתי, אבל למה אין משהו שמפעיל את הילדים? למה מדורה ענקית? כשהיינו בתנועה בצעירותנו, היינו עושים הרבה קומזיצים, מדורה קטנה, עם קצת כיבוד, מה שהיה חשוב זו החברה. משחקי החברה. היינו מביאים כיבוד, גיטרה, שרים קצת, אוכלים קצת משחקים קצת, מתמזמזים קצת... 
אז למה דווקא בל"ג בעומר צריך לעשות מדורה? מה הקשר?
בסוף השבוע של "הארץ" ב 18.5.2016 כתב אילון גלעד מאמר שמראה את כל הפירכות הקשורות בחג המיותר הזה, שמבחינה דתית מייחסים אותו בטעות למות רבי שמעון בר יוחאי, עולים לקברו במירון, עושים "הילולה" ומחקים מנהג ערבי לגלח את ראשם של ילדים קטנים - ה"חלאקה". מבחינה חילונית בטעות מייחסים את החג לנצחון בר כוכבא על הרומאים כשבפועל זוהי דוגמא ומופת לקנאות חשוכה שהמיטה אסון אדיר ממדים על העם.
למעשה אין מקור אחד מוסמך וסיבה אחת לחגיגת ל"ג בעומר ואף אחד לא יודע מהי הסיבה המקורית לא לאבלות בימי ספירת העומר ולא להפסקתם ב 33 לעומר. יש סברות ומסורות שונות ומנהגים שונים. מבחינת ההלכה החילונית אין שום צידוק בשל כך להמשיך ולקיים את המנהגים המשונים והמיותרים של ל"ג בעומר.

יום ראשון, 10 באפריל 2016

סמוטריץ' גם בניגוד להלכת טומאת יולדת

צילום מסך ערוץ 10
ב-5.4 התראיינה אשתו של חה"כ בצלאל סמוטריץ' ממפלגת "הבית היהודי", רויטל סמוטריץ' (להלן הסמוטריצ'ה), לרפי רשף, והרחיבה את תחולת ההפרדה הגזעית מחדרי ההתאוששות של היולדות לחדר הלידה עצמו. אני מביא בסוף הפוסט את הדברים בשם אומרם ואת הראיון עצמו בוידאו.
בעקבות הציוץ של חה"כ סמוטריץ' שדרש הפרדה בין היולדות היהודיות לערביות בגלל חפלות ערביות, וילדיהן של הערביות שהופכים למחבלים, הוא ספג ביקורת נוקבת. אבל מהצד האחר היו תגובות של אישוש להפרדה התרבותית כמו למשל ממנכ"ל "המרכז הבין-תרבותי לירושלים", חגי אגמון שניר, שכתב בדף הפייסבוק שלו:
תתפלאו, אבל במחלקות היולדות שיצא לנו לעבוד אתם, הקטע הזה של הפרדה בין ערביות ליהודיות הוא לרוב לשמחת שני הצדדים. ולא, לא בגלל גזענות בהכרח. אך טבעי שערביה שחוגגת את לידת ילדה תרצה שכנות השייכות לתרבות קרובה לה בחדר. וכן, גם כי אם השכנה היא יהודיה, מכיוון שהמזרח התיכון, איך נגיד, קצת מתוח, צריך קצת ללכת על ביצים כדי שלא להעליב אף אחד. לכן, הנטייה של האחיות היא להתחשב ואם יהודיה מביעה העדפה להיות עם יהודיה, או אם ערביה מביעה העדפה להיות עם ערביה מהסיבות התרבותיות - ינסו להתחשב בה. נולד כאן ילד וכולם רוצים להיות שמחים - לא להכניס מתחים תרבותיים וחברתיים לחדר.
גם אם יש מידה של צדק בדבריו הרי שהוא מתייחס לימים שלאחר הלידה, ימים בהם היולדת התשושה נמצאת במחלקת היולדות. הוא לא מתייחס אל הלידה עצמה שיש לה דין שונה. כולנו רוצים להאמין שהרופאים והאחיות בלידה עצמה נמצאים שם מתוקף הכשרתם ויכולתם המקצועית. הדבר היחיד שבית החולים מאפשר, מנסיון אישי, שזו תהיה מיילדת או אחות ממין נקבה ולא זכר, אם מבקשים.
את בננו הקטן יילדה מיילדת ערביה ולא הייתה לנו עם זה שום בעיה. אבל לסמוטריצ'ה יש בעיה עם הזהות הלאומית והתרבותית של המיילד/ת או האחות הנמצאים בחדר הלידה. לא רק שאסור שיהיו ערבים, היא מכלילה את זה על "כל מי שהוא לא יהודי". הטיעון פה כבר אינו הטיעון של מנוחה לאחר לידה, או, "אני לא רוצה להיות עם אויביי בחדר ההתאוששות מהלידה", אלא יש פה טיעון הרבה יותר עמוק, פסאודו הלכתי, האומר שרגע הלידה הוא רגע "קדוש", "טהור", "רגע יהודי". כלומר, הרגע שבו נולד תינוק שאינו יהודי, הוא בהכרח רגע ארצי של חולין, טמא ולא ראוי.
אבל ברור שהסמוטריצ'ה מתעלמת לחלוטין מההלכה הברורה של רגע הלידה. היא מתעלמת מהלכה מדאורייתא, ככתוב בספר ויקרא בפרק י"ב:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא... וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה
אשה יולדת היא בנידה. תקופת הנידה תלויה בשאלה אם ילדה זכר או נקבה. יולדת זכר טמאה במשך שבוע ויולדת נקבה, נידתה שבועיים. עד כדי כך הרגע הזה של הלידה אינו קדוש ואינו טהור, שיש ויכוח הלכתי על עצם שהיית הבעל בחדר הלידה, מחשש טומאה. וכך נכתב באנציקלופדיה ההלכתית רפואית של מכון שלזינגר לחקר הרפואה עפ"י התורה ליד המרכז הרפואי שערי צדק:
מבחינת ההלכה קיימת בעיה בנוכחותו של הבעל בשעת הלידה בגלל היות האשה נידה בתהליך הלידה, ולכן אסור לבעל להסתכל במקומות המכוסים שבאשתו, ובוודאי לא בערוותה, בזמן שהיא נידה, ואסור לו לגעת בה, שכן הנגיעה באשתו נידה אסורה לכל הדיעות, אלא שיש הסוברים שהאיסור הוא מן התורה, ויש הסוברים שהאיסור הוא מדרבנן. יש מי שכתב, שאיסור הנגיעה הוא אפילו לצורך עזרה, כגון שהאשה חולה, וצריכה לרדת ממיטתה; ויש הסבורים, שאיסור הנגיעה הוארק דרך תאווה, אבל אם אין מי שיסייע לה, מותר לבעל לגעת בה, אפילו אם היא חולה שאין בה סכנה, ואם מחלת האשה הנידה לא נובעת מחמת עבירה, מותר לבעל לגעת בה לשמשה, אפילו היא חולה שאין בה סכנה.
מסתבר שהלכתית, רגע הלידה, אינו רגע טהור וקדוש כלל, אלא רגע של טומאה. מבחינה לוגית, עדיף מבחינה הלכתית שלא יהודי הוא זה שיילד כדי להימנע מטומאת היולדת.
מבחינת ההלכה החילונית, רגע הלידה של אדם הוא רגע קדוש. תינוק לא נולד רוצח ואינו שייך עדיין לאף לאום או תרבות, זהותו עדיין לא נקבעה. ולכן יש תקווה גם לחמשת ילדיהם של הסמרקיצ'ים שיחזרו בתשובה יום אחד יראו את האמת ויהיו חילוניים, בניגוד להוריהם עובדי האלילים ומועלי היד...
מהי המסקנה מהסטמרצ'ות זו? מלבד שלל משחקי המילים על הסמוטריץ': שמוקטריץ', סמוחטיץ', סמרקיץ', שזכה בהם בצדק, הרי שמפלגת "הבית היהודי" על חברי הכנסת הגזעניים שבו מייצגת קצה קרחון של של גל עכור של גזענות בחברה הישראלית, בה יש להלחם. המלחמה בגזענות ובגזענים היא מלחמה עתיקה בתרבות היהודית ועליה נכתב במפורש במשנה במסכת סנהדרין:
"לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא"

עד כאן דבר תורה ועכשיו לטומאת הדברים שאמרה הסמוטריצ'ה לרפי רשף:

ויש לך בעיה שמיילדת תהיה ערבייה? כן,..  אני מכלילה פה מבחינתי כל מי שהוא לא יהודי, מבחינתי. כי הרגע הראשון שבו יוצא תינוק לאויר העולם שמבחינתי, לפי האמונה שלי הוא רגע קדוש, רגע טהור, רגע יהודי . ואני מאד אשמח שידיים יהודיות יגעו בתינוק שלי ברגע הראשון שהוא נמצא פה בעולם הזה.
מה, היו מקרים בלידת חמשת ילדייך שהיה רופא ערבי, או מיילדת, או אחות ערבייה, שביקשת: אנא אל תטפלו בי? היה מקרה אחד בלידה האחרונה שהיה מיילד ערבי, וביקשתי, ואגב, שוב ביקשתי נענו בהסכמה  גם בגלל שהוא גבר, אגב זה מפריע לי וגם בגלל שהוא ערבי. חשוב לי שברגע הזה שהוא באמת נס ופלא בעולם, יהיו מסביבי יהודים, כן.
וזו לא גזענות? מבחינתי זו לא גזענות. לא. אני שוב מבדילה בין ערבים ואשכנזים ותימנים וספרדים וכל דבר אחר בעולם. הם בני העם שלי, והם האויבים שלי.