מסורת שכונתית של מעגלי שיח נמשכת

גם השנה נתבקשתי להנחות את מעגל השיח השכונתי בליל כיפור שמתקיים לאחר התפילה השכונתית בפארק, תחת כיפת השמיים. השנה הבאתי את הטקסט הלא מצונזר שכתבתי לכבוד בית הספר למדעי היהדות והארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, יחד עם טקסטים אחרים שהציעו דנה בר לב שמנחה יחד אתי וגם נעמה דוד ואביטל פז שתורמת את ביתה לכינוס. יהיו גם שירים לשירה בציבור.

על התשובה, אבל המצונזרת

לקראת חגי תשרי קיבלתי פניה מהרב חנה דניאלי קלבנסקי, המסורתית, מנהלת עמותת "יד לנפש", לכתיבת מאמר קצר בנושא תשובה עבור דף הפייסבוק של בית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב שאירח רבנים מזרמים שונים. חנה מכירה אותי עוד מהתקופה שגרה בשכונה בה גם אני גר, ואנחנו חברים בפייסבוק. הסכמתי כמובן ואז קושרתי למי שמנהל את עמוד הפייסבוק של בית הספר, איש יח"צ ופרסום ושלחתי לו מאמר ותמונה. זה המאמר המקורי:

הפרסום המצונזר בפייסבוק לחצו כאן

התשובה היא תיקון עצמי מתמיד. מכיוון שהאל הוא לכל היותר צורך נפשי ורגשי, פנימי, הרי שכולנו נידונין יום-יום, ושעה-שעה רק בפני הזולת ובפני עצמנו. עיקרה של התשובה היא בין אדם לחברו. תשובה בין אדם למקום (הטבע והעולם בו הוא חי), היא התיקון האקולוגי שיום הכיפורים מציין על ידי ההשבתה הסמלית של החיים. התשובה היא האחריות לתיקון עצמי וסביבתי.
חז"ל השיתו את האחריות לתשובה על היחיד, לא בתהליך חד פעמי אלא באופן תמידי: "הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר".
תשובה אינה מתמצה ביום אחד בו מבקשים סליחה, או מתוודים, או, שבו עושים חשבון נפש, או המתיר את כל שנדרנו ונשבענו, או שבו נותנים צדקה, ממילא אין גם מי שישמע את התפילה. פעולות התיקון העצמי, הינן פעולות מתמשכות הדורשות תעצומות נפש מדי יום ביומו. בלשונו של המשורר יהודה עמיחי: "אַךְ אֵיךְ יַבְשִילוּ חֲטָאִים וְכַפָּרָתָם בְּיום אֶחָד?".
יום הכיפורים הוא מועד החוגג את הצורך האנושי בשיפור עצמי ואת הרצון האנושי למשמעות ולהטבת החיים.
על מנת לעשות תשובה, אדם צריך שיהיה לו סולם ערכי ברור אליו יוכל לשאוף. מעין יעד שייקבע את המסלול הנכון אליו שאף מלכתחילה. סולם הערכים שלי הוא יהודי-הומניסטי, כפי שמתבטא בשירו של המשורר הדרוזי נעים עריידי:
"גַּם אֲנִי הָיִיתִי בִּירוּשָׁלַיִם.
בַּכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי.
אֲנִי אֵינִי דָּתִי.
תְּפִלָּתִי הַיְחִידָה
בְּכָל הַפְּתָקִים שֶׁהָפְכוּ שִׁירִים,
הִיא לִשְׁמֹר
עַל כְּבוֹד הָאָדָם שֶׁבִּי
וְעַל צֶלֶם הָאָדָם שֶׁבִּי
וְעַל אַהֲבוֹת לִּיבִּי."

זמן לא רב לאחר ששלחתי את הפסקה הקצרה הזו, קיבלתי טלפון מאיש היח"צ שאמר לי שזה מאמר יפה והוא מזדהה, אבל למנהלת בית הספר יש כמה תיקונים קטנים במקום "נידונין" שיהיה נידונים. וכן, שזה בוטה מדי לפרסם בשם האוניברסיטה: "שהאל הוא לכל היותר צורך נפשי ורגשי, פנימי" ולכן היא מתעקשת שאוסיף "לתפיסתי", ולהוריד את "לכל היותר". ניסיתי למחות כמובן, אבל, האמירה הייתה מפורשת, או שאשנה, או שלא יפורסם. הסכמתי למרות שחשבתי שהניסוח חשוב, משום שזו הזדמנות מצוינת ליח"צ בשבילי וגם ידעתי שהאינטרנט רחב מספיק שהמאמר המקורי שלי יתפרסם ושאנשים ידעו מה צונזר. חשבתי שבכך הסתיים העניין, אבל לאחר ראש השנה קיבלתי פניה בכתב הפעם ואצטט אותה מילה במילה, רק בהשמטת השמות:

היי נרדי,
הפרופסור מנהלת בית הספר ביקשה עוד שני שינויים קלים (הפעם סופי...).
1. במקום ( הטבע והעולם בו הוא חי) היא מבקשת שיירשם (שהוא בשבילי הטבע והעולם בו הוא חי).
2. ביקשה להסיר את הביטוי " ממילא אין גם מי שישמע".
אני מניח שאינך happy אולם מציע שנתקדם. אחרי הכל מהות ועיקרי הפוסט בעינם עומדים. אודה לאישורך.

במאמר מוסגר אציין שהראיתי את המאמר ל"רשויות" כלומר, לאשתי. שהיא גם מורה לספרות, והיא העירה לי רק הערה אחת. במקור כתבתי שהאל הוא "תכונה נפשית" והיא העירה שעדיף "צורך" או "רצון נפשי ורגשי". קיבלתי את התיקון, ובכל מקרה זו אמירה א-תאיסטית בסיסית, המבטאת באופן עמוק את התפיסות שלי.

לא מובנת לי הצנזורה הזו, ראשית, למה להוסיף פעמיים "לתפיסתי" ו"בשבילי", הרי הכותרת היא "התשובה עבורי", הכל אמת סובייקטיבית שלי, תחת שמי ותמונתי. למשל, מהרב האורתודוקסי שכתב באותה מסגרת את המשפט הבא:"מי הא-ל שבפניו אני עומד השנה, שאיתו אני מייחל לשיחה אותנטית ואינטימית?", לא ביקשה הפרופסור שיוסיף "לטעמי" או ל"תפיסתי". ובכלל, מהו מעמדו של טקסט כזה שאינו טקסט מחקרי, מדעי, אלא סוג של הגות, דעה, פרוזה או שירה. טקסט שניתן לקריאה ופירוש. אין צורך לשימו בהקשר כפוי, את ההקשר יעשה הקורא ממילא.

תמונתו של הרב האורתודוקסי התפרסמה תחת הכותרת "הרב ושמו הפרטי" ואילו לרב המסורתית ולרב החילוני היה כתוב השם הפרטי ומתחת התואר "רב מסורתית" ו"רב חילוני הומניסטי".

יתירה מכך, האם אין אפשרות לקבל אמירה יהודית א-תאיסטית שהאל הוא לכל היותר משהו פנימי באדם ושהתפילה לא תשמע משום שהשמים ריקים ממילא? כלומר, יש פלורליזם, אבל יש לו גבול. עכשיו הבנו איפה.
לשמחתי דווקא במעגלי השיח השכונתי, אצלנו בגבעת משואה, הטקסט המקורי התקבל כמות שהוא, כטקסט לדיון במפגש המסורתי שעושים תושבי השכונה לאחר ההתכנסות לתפילת יום כיפור בפארק השכונתי. הטקסט המקורי הגיע גם לקבוצת לימוד של צעירים בבית אביחי שהחליטה שהיא רוצה לפגוש אותי פנים אל פנים.

הפוסט המצונזר

האמת החילונית - יובל נח הררי

אחד המניפסטים החילוניים החשובים ביותר התפרסמו על ידי פרופסור יובל נח הררי, מחבר רבי המכר "קיצור תולדות...". המאמר התפרסם במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" ביום שישי, 4.9.2017. תחת הכותרת: "האמת החילונית". לקריאת המאמר לחצו כאן.

יובל נח הררי, לא מזכיר ישירות אל הפורום החילוני אבל ברור שהוא מתייחס אליו. הררי אומר במפורש שהמאבק צריך להיות מאבק חיובי, לא מאבק נגטיבי של התנגדות. הפורום החילוני עשה עבודה מצוינת בהעלאת שיח ציבורי של התנגדות, עם מושג חדש: "הדתה". עיקרה של המאבק שמוביל הפורום הוא בהתנגדות לתכנים ובדרישה להקמה של זרם חילוני חדש בחינוך, לצד הזרמים האחרים. המאבק הזה הצליח לעורר הדים ותגובות ציבוריות רבות. אבל האם הוא בכיוון הנכון?
הפסקה הראשונה במאמר אומרת בתמצית את הכל:

"חילונים רבים מתרעמים לאחרונה על תהליך של הדתה במערכת החינוך. אך במקום להתמקד בדברים שרצוי להוציא מהכיתות ומספרי הלימוד, טוב יהיה אם החילונים יתמקדו במה שכדאי להכניס לשם. במקום להיאבק על הוצאת תכנים יהודיים מהשיעורים, כדאי להיאבק על הכנסת תכנים חילוניים, ולהתנגד לתכנים יהודים רק כשהם סותרים את ערכי היסוד של החילוניות.".

לאחר הפתיח הפשוט הזה הוא מפרט בצורה בהירה את הערכים שלדעתו הם לב היסוד שעליו צריך להיאבק. זה צריך להיות לב הגישה החילונית הומניסטית. הסיבה היא שחילוניים בוחנים דברים על פי משקלם הסגולי. על פי תכונותיהם. לא מתנגדים מראש בגלל שיש להם מקור סמויים, אלא מה הם אומרים. מה הערכים הנובעים מהם. יש טקסטים כאלה במקורות היהודיים. חילוני והומניסט צריך להכיר את הטקסטים היהודיים, להבין את ההשלכות הערכיות שלהם ולדעת לברור את המוץ מן התבן.