ביקור במוקטעה ברמאללה נובמבר 2017 - משלחת "בקש שלום ורדפהו"

כאן תבוא תמונה רשמית
מהביקור שצולמה על ידי צלם הרשות
אבל עדיין לא הגיעה

ביוזמה של הרב החילוני, עמיתי וידידי, דובי אביגור מרקפת. התארגנה קבוצה של רבות ורבנים מכל הזרמים היהודיים, תחת הכותרת "בקש שלום ורדפהו", במטרה להיפגש עם ראש הרשות הפלסטינית - מחמוד עבאס (אבו מאזן). לאחר כמה ניסיונות שנדחו, הצלחנו בסופו של דבר לקיים פגישה, ב 21.11.2017, במוקטעה. אבל לא עם אבו מאזן שיצא לחו"ל במפתיע, יום לפני הפגישה, אלא עם יועצו ויד ימינו, מזכ"ל הנשיאות של הרשות טייב עבד אל רחים, שנושא במשרה הזו כבר שנים רבות. הוא היה בתפקיד גם בתקופת ערפאת ברמאללה. 

תיאמנו מראש את הכניסה עם הצבא והרשות ארגנה הסעה מתל אביב, שאספה גם את אלו שבאו מירושלים במחסום חיזמא.

במשלחת היו 10 חברים: הרב דובי אביגור (חילוני), לאה שקדיאל (אורתודוקסית), רועי קלייטמן (אורתודוקסי), דביר ורשבסקי (אורתודוקסי), הרב לוי קלמן ויימן (רפורמי), הרב יחיאל גריינימן (קונסרבטיבי), הפרופסור הרב יאיר ליפשיץ (חילוני), הרב טליה גושן (חילונית), הרב אורן יהי-שלום (חילוני) ואנוכי.
כאשר התקרבנו לרמאללה, קיבלנו ליווי צמוד של המשטרה הפלסטינית  בדמות ניידת מקדימה, וג'יפ של מאבטחי משמר הנשיאות מהרשות מאחורה. בכניסה אל המוקטעה נדרשנו להשאיר את הטלפונים ברכב, אסור היה לצלם.

ד"ר זיאד דרוויש ואני
צילום: נרדי גרין

לאחר שעברנו הרבה מאבטחים בדרך נכנסנו לחדר ישיבות גדול. בפגישה נכחו, מזכ"ל הנשיאות מר טייב עבד אלרחים, שייך חמיס עאבדה מנכ"ל משרד הדתות, מוחמד אל מדני, יו"ר הועדה לאינטראקציה, תהאני אבו דקה - שרת התרבות נוער וספורט לשעבר וחברת הועדה. ראשי בית הדין השרעי הפלשתיני ומוסטפה טוויל סגן שר הדתות. ד"ר זיאד דרוויש, חבר הועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית תרגם לכל אורך המפגש לעברית רהוטה. השיחה נסובה על מציאות החיים הכואבת של הפלשתינים, על מחויבותם לשלום ולפתרון שתי המדינות לשני העמים. היה משמח לשמוע את מחויבות אנשי הדת, כולם, לשלום עם ישראל ועל שמחתם לפגוש אנשי תרבות דת ורוח מישראל.
בפגישה סוכם על הקמת ארגון משותף, ישראלי פלשתיני של אנשי תרבות דת ורוח שתקדם ביחד, כאן ושם, את החינוך לשלום.
בנאומים שנישאו היו דברים ידידותיים, מחממי לב ואופטימיים, אבל, נשמעו גם דברים שוודאי לא ינעמו לאוזניים ישראליות, מזכ"ל הנשיאות אמר למשל שיהודים וערבים חיו בארץ ישראל בשלום עד שהגיע הציונות, ובעצם רמז שמספיק שתוותרו על הציונות, או על ישראל כמדינה יהודית, והכל יהיה בסדר. הוא גם חזר גם על התיאוריה הקונספירטבית שערפאת נרצח על ידי ישראל, ולא מת מסיבות טבעיות. נזכיר רק שאבו מאזן עצמו האשים את מוחמד דחלאן בהרעלתו, ומומחים צרפתיים ורוסיים קבעו ב-2013 שערפאת מת בנסיבות טבעיות.

יחד עם זאת חשוב מאד לשמוע את הדברים שנאמרים, לא נוכל להפוך את הפלסטינאים לציונים, יש חשיבות גדולה לדיאלוג איתם בכל דרך אפשרית. אסור לסגור את הדלתות. יש לחזק את המחויבות של הרשות לא לחזור לדרך הטרור ולפתור את הסכסוך בדרכי שלום. אבו מאזן אמר זאת בפירוש בנאומו האחרון באומות המאוחדות בספטמבר 2017, אבל גם אמר שישראל נוקטת במדיניות אפרטהייד והיה גם איום מרומז "אם פתרון שתי המדינות ייהרס לא תהיה לנו ברירה אלא להמשיך במאבק ולדרוש זכויות מלאות לכל תושבי פלסטין ההיסטורית".
הגשנו למזכ"ל הנשיאות קול קורא לרגל 50 שנות כיבוש עליו חתומים 50 רבות ורבנים שנכתב בעברית ובערבית בזו הלשון:

המגילה שהוגשה למזכ"ל

אנו רבות ורבנים מכל זרמי היהדות, קוראים היום הזה, במלאות יובל שנים לכיבוש, די. השנה חל ראש השנה יחדיו, ביהדות ובאיסלאם, זו השנה בה אנחחנו קוראים למנהיגי שתי המדינות, לתת תקווה. לקום ולעשות מעשה למען עתיד העמים, הילדים והילדות, בני ובנות שני העמים. קטונו מלשרטט גבולות או להשיא עצות, אך יודעים אנו בוודאות כל לכל בני האדם זכות שווה לחיי חופש, עצמאות, אושר ולמוות טבעי. כמנהיי ציבור מאמינים, המחפשים את דרכם הייחודית לחיים של אושר ועשיית טוב, אני קוראים למנהיגי מדינת ישראל ופלשתין, להתגבר על קשיים אישיים, ורגשות פרטיים, להרגיש את פעמי העתיד, לעשות מעשה מנהיגותי, להעניק תקווה לחיים כאן, לנו לבנינו ולבני בנינו ולחתום על הסכם שלום היסטורי שיממש את חזון נביאי ישראל - "וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד" (מיכה ד'). כמנהיגי ציבור המאמינים בנו, אני רואים חובה לעצמנו, לעשות ככל יכולותינו לממש חזון זה, עוד בימינו ופונים אליכם בקריאה רמה כי בידכם, מנהיגי ישראל ופלשתין, המפתח לתקווה באזורנו. נשמח להושיט כל עזרה נדרשת, נשמח להיות שותפים פעילים בדרך אל השלום. אנא לכו בדרך זו והצליחו בה.

אמרתי בפגישה, לא רק שאני רב חילוני, אלא גם תרגמתי את המונח לערבית כדי שיהיה מובן: "حاخام علماني", אני חושב שמזכ"ל הנשיאות די נדהם מזה, והוא גם התייחס לזה בצורה עקיפה בדבריו. לדעתי הוא לא הבין לחלוטין שהיוזמה, ורב חברי המשלחת הם רבנים חילוניים, משום שבסיומו של המפגש, ניגש טייב עבד אל רחים לרב דובי אביגור, החילוני, וביקש ממנו לברכו. זה היה ממש לידי אז אני יכול להעיד שדובי שם עליו את ידיו ובירך אותו מכל הלב שיצליח במעשיו ויביא שלום ושגשוג לטובת כולם.

לאחר הפגישה, הועדה לאינטראקציה הזמינה אותנו לארוחה, יצאנו מהמוקטעה למסעדת "אזורה" ברמאללה, מלווים באבטחה כבדה. ממש לא זזנו מטר ללא מאבטחים, נסגר עבורנו חדר VIP, היה מאבטח שליווה אותי בתוך השרותים של המסעדה. נראה לי שהם פחדו לא

בארוחת הערב
צילום: נרדי גרין

ממישהו שיבוא מבחוץ אלא מזה שנצא מהמסעדה ונשוטט לנו ברחבי רמאללה בגפינו...
התלוו אלינו "הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית" שהיא בעצם גוף ייעודי שהוקם על ידי אש"ף ב-2012 בעקבות החלטת האו"ם בנובמבר 2012 להכיר בפלסטין כמדינה משקיפה שאינה חברה בארגון, ובמטרה להגיע אל כל השכבות בחברה הישראלית, לאו דווקא לאלו התומכים ברעיונות המו"מ והשלום.
החזון הרשמי שלה, כפי שכתוב בפייסבוק, הוא:

הגעה לפתרון צודק ובר קיימא לסכסוך במזרח התיכון תלויה בהקמתה של המדינה הפלסטינית העצמאית לצידה של מדינת ישראל על בסיס קווי 4 יוני 1967 ולהגיע לפתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים על בסיס החלטת האו"ם 194.

מוחמד אל מדני נושא דברים בארוחת הערב
צילום: נרדי גרין

בראשות הועדה עומד מוחמד אל מדני, יליד הגליל, גדל בישראל, בדבורייה, אבל לאחר מלחמת ששת הימים גויס לאש"ף, עבר לירדן והפך ללוחם/מחבל בפת"ח, שהפך ללוחם למען השלום בהווה. הוא אמר בראיון אתו ב"ידיעות אחרונות":

הייתה אצלנו הבנה שמאז שנחתמו הסכמי אוסלו התקיימו יחסים ודיאלוג רק בין ההנהגות. הקשר בין החברות האזרחיות לא היה מאורגן. כך שהבנו שאנחנו צריכים להקים ועדה שתדבר עם החברה הישראלית כדי לשכנע כמה שיותר אנשים אצלכם בנחיצות של פתרון של שתי מדינות שיחיו זו לצד זו, לשכנע אתכם שהשלום הוא אינטרס של שני הצדדים, לא רק שלנו... אני עוד משנות ה־70 סבור שאף אחד מהצדדים לא יכול לבטל את השני. אבו מאזן, שמכיר את דעותיי ויודע עד כמה אני משוכנע בפתרון של שלום, בחר בי לעמוד בראשות הוועדה. לא רק את עמדותיי הוא מכיר, גם את סיפור חיי שהביא אותי להכרה בצורך בהידברות איתכם. 

ב-2015 הקימה הועדה דף פייסבוק תחת הכותרת "פלסטין בעברית", נכון לעת כתיבת שורות אלה יש לו 8,347 אנשים שעשו לייק בלבד, לא מספיק, אבל הכל יחסי למצב.
ביוני 2016 ביטל שר הביטחון ליברמן את היתר הכניסה של מוחמד אל מדני לישראל בנימוק שהוא עוסק בפעילות חתרנית בישראל. בתגובה אמר לנו מדני בארוחת הערב שהוא חותר תחת מדינת ישראל להגיע לשלום... מאז שהוקמה הועדה נתקיימו מפגשים עם אלפי ישראלים מכל הקשת החברתית והפוליטית. הבעיה היחידה היא שאל מדני לא דובר עברית ולשם כך גויס הדוקטור זיאד דרוויש, היום מפיק מדיה ועיתונאי עבור רשתות זרות בשטחים, שדובר עברית רהוטה, עוסק בתרגום המפגשים ומוביל אותם בישראל.
האוכל היה פחות חשוב ומה שחשוב הייתה השיחה הבלתי פורמלית שקלחה. לידנו ישבה תהאני אבו דקה שסיפרה לנו על משפחתה. אני שאלתי אותה אם אני יכול להביא את אשתי והילדים לביקור ברמאללה במסעדה והאם זה בטוח. היא אמנם אמרה כן, אבל אמרה בדרך אגב שהייתה מעדיפה שזה יהיה בליווי שלה. לא מזמן התפרסמה סדרת כתבות של חזי סימנטוב בערוץ 10 שנקראה: "רוק בקסבה" על הבורגנות הפלסטינית והיה שם פרק שהוקדש למסעדות ברמאללה, ישראלים רבים באים לבקר במסעדות שם, אבל אלו ישראלים ערבים מכל רחבי הארץ.
למעשה, אסור לישראלים להיכנס לשטח A ברשות שרמאללה היא חלק ממנו. למרות זאת הכניסה היא חופשית, אבל נתבקשנו למלא טופס "בקשת היתר לכניסה לשטח סגור בהכרזה בדבר סגירת שטח" שבו מוזהרים ישראלים לתאם את כניסתם עם פיקוד מרכז ומסירים את האחריות מהמדינה ומהצבא לכניסת בזו הלשון:

ביודעי את הסכנות הנ"ל ולאחר שהערכתי את הסיכונים הצפויים לי בשטח סגור, הנני נוטל בזה מרצוני הטוב והחופשי את הסיכונים על עצמי, ומוותר בזה כלפי מדינת ישראל ושלוחיה על כל תביעה ו/או דרישה מכל סוג שהוא בקשר עם כל נזק לגוף ו/או לרכוש, אובדן ו/או מוות מכל סוג או דרגה שיגרמו לי בכל צורה שהיא, מכל סיבה שהיא ובכל נסיבות שהן, תוך כדי כניסה ו/או שהייה בשטח הסגור.

צריך לזכור שהצו על שטח סגור ניתן באוקטובר 2000, בתחילת האינתיפאדה השנייה, ימים ספורים בלבד לפני הלינץ' שנערך בחיילי צה"ל שנכנסו בטעות לרמאללה. החיילים נעצרו על ידי המשטרה הפלסטינית ונרצחו בצורה אכזרית על ידי המון מוסת בתוך תחנת המשטרה. אפשר להיכנס לרמאללה באופן חופשי אבל הנכנס עושה זאת על אחריותו בלבד. לכן אם אני אכנס זה יהיה רק בליווי ובאבטחה, אני לא חושב שהגענו אל עידן בו ניתן יהודי יכול להיכנס ללא חשש לרמאללה וליהנות מחיי הלילה והמסעדות בה.
אבל אם אי אפשר לבוא לרמאללה, אולי ההר יבוא למוחמד... אפשר ליצור קשר עם הועדה לאינטראקציה והם יבואו להסביר את עמדה הרשות לכל אדם ובכל מקום בישראל.

לכתבת וידאו של הנריקה צימרמן על מפגשים של הועדה לאינטראקציה מאפריל 2016

אוריה היפ בישראל 2017

אוריה היפ 15.11.17 צילום: נרדי גרין

הגשמתי חלום ילדות ישן והלכתי לראות את אוריה היפ. הכנתי את עצמי מראש לביקורות הצפויות על להקה שלא רק שהיא קשישה בת 50, אלא בעצם מחברי הלהקה המקוריים לא נותר כמעט אף אחד מלבד הגיטריסט מיק בוקס. הסולן המקורי דיויד ביירון פרש ב-1976 ונפטר ב-1985, הקלידן והסולן קן הנסלי שכתב ושר כמה מהשירים האגדיים פרש ב-1980, הבסיסט טרבור בולדר שהצטרף ב 1977 ומת ב 2013, המתופף לי קרסלייק עזב ב-2007. היו חברים רבים נוספים בלהקה שבאו והלכו במהלך השנים, אבל המותג אוריה היפ מחזיק מעמד כבר 50 שנה, מאז הקמת הלהקה ב-1967. הדימוי שלהם בעיני היה תמיד של הדבר הכי קרוב שאפשר לפרודיה על להקת רוק - ספיינאל טאפ. הם תמיד נחשבו לאחת הלהקות החשובות של הרוק הכבד, אבל אף פעם לא הצליחו להגיע להצלחה של לד זפלין, דיפ פרפל ואחרים. שירים מצוינים, בלדות רוק וקטעי סולו, אבל איכשהו זה אף פעם לא הגיע לרמה של סטיירווי טו הבן, או סמוק און דה ווטר. הם מעולם לא הצליחו כל כך בארה"ב, אבל הצליחו הכי הרבה במזרח אירופה, ברוסיה הם מצליחים עדיין למלא אצטדיונים. הדבר המדהים שהם לא מפסיקים להופיע ולא מפסיקים להקליט. ברני שו אמר שהם בין ההופעות ממשיכים את ההקלטות של אלבום חדש.

אוריה היפ 15.11.17 צילום: נרדי גרין

אני הכרתי אותם כבר בסוף שנות ה-70, באמצעות חברים שלי, עולים מברית המועצות כמובן.

ההופעה בארץ הייתה בשני מועדונים קטנים, אחד בחיפה והשני בתל אביב. וכדי להוסיף לגיחוך הם הופיעו בתל אביב במועדון סלסה שנקרא: "הוואנה קלאב" באזור יד אליהו... בתור לכניסה היה אפשר לראות את הקהל, הרוב היו גברים, גילאי 40-70, מחצית מהם דוברי רוסית...

כל הנתונים היו בכיוון שההופעה תהיה קוריוז או בדיחה, אבל להפתעתי זו הייתה הופעה מעולה. היתרון הגדול היה דווקא בכך שזה מועדון קטן בתפוסה של עד 667 נפש לפי השלט בכניסה, ולא אצטדיון. הסאונד ישב בול על החלל הלא גדול, כמעט חף מטעויות. היו בערך 500 איש להערכתי, מה שגרם להופעה להיות אינטימית וכיפית, אולי גם בגלל שהייתי בשורות הראשונות, כמעט על הבמה.

ההרכב הנוכחי לא חדש לגמרי, כאמור מיק בוקס היחיד ששרד 50 שנה, אבל הקלידן פיל לנזון והסולן ברני שו הצטרפו ב-1986, כלומר יש להם ותק של יותר מ-30 שנה. המתופף ראסל גילברוק הצטרף ב-2007 והבסיסט דייוי רימר החליף את טרבור בולדר ב-2013. גילברוק המתופף הוא בעיני הנגן המוכשר ביותר בלהקה, הוא וירטואוז שלא נח לרגע. הוא לא סתם מניח את הקצב לשירים אלא דוחף את כל הסאונד של הלהקה לרמה אחרת, בצורה אנרגטית.

מימין לשמאל: דייוי רימר, ברני שו, פיל לנזון
מיק בוקס, ראסל גילברוק (צילום: נרדי גרין)

הם ביצעו חלק מהלהיטים הגדולים שלהם, פתחו עם Gypsy וסיימו עם Easy Livin', בין לבין היו בין השאר: The Magician's Birthday, Look at Yourself,  Lady in Black, July Morning, Sunrise, Stealin' וגם כמה שירים חדשים יותר. ברני שו עם קול מעולה וכריזמה בלתי נדלית. משתף את הקהל בפזמונים והיה חביב מאד. הוא הזכיר שזו לא פעם ראשונה שלו בארץ, אכן הלהקה הופיעה כבר כמה פעמים בארץ והם תמיד שמחים לחזור. דף הפייסבוק של הלהקה מלא בתמונות של ארוחות חומוס סלטים וביקורים בחופי ישראל. הוא ציין כמה קר באנגליה וכמה חם פה ושהוא נהנה מאד על החוף, הכל כיף (אין כיבוש ואין צרות, אין יור פייס רוג'ר ווטרס). 

הצליל של ההופעה היה הדוק ומלוכלך במובן הטוב, מיק בוקס פחות מנגן ויותר משתמש בדיסטורשן, ססטיין ופדל ווה ווה, הוא אוהב לנגן בלי פריטה ולעשות מחוות ביד ימין, היא יותר באוויר מאשר על המיתרים... אבל היה שווה כל רגע.
אני מביא כאן כמה קטעי וידאו מתוך ההופעה למי שפספס.

סאלח פה זה ארץ ישראל - חובה לראות

מעברת ירוחם שהוקמה ע"י עולים רומנים 1951
(צילום: ארכיון ירוחם)

נזדמן לי לראות, בסינמטק ירושלים, את סרטו המצוין של דוד דרעי: "סאלח, פה זה ארץ ישראל" (ישראל, 2017, דוד דרעי: במאי ומפיק, יוצרים: דוד דרעי, רות יובל, דורון גלזר), לאחר הצפייה בסרט דוד דרעי ענה לשאלות הקהל. 

הסרט מספר את סיפור הקמתן של עיירות הפיתוח בישראל, כפי שלא סופר עד היום: עדויות ופרוטוקולים חסויים חושפים לראשונה את האמת מאחורי חזון "פיזור האוכלוסין", שהוכתב על ידי הנהגת המדינה בשני העשורים הראשונים לקיומה, ויצק את היסודות לפער העדתי והמעמדי בישראל. יוצרי הסרט שופכים אור חדש על המניעים האמתיים שהנחו את מנהיגי המדינה ועל פרטי הפרטים של מנגנוני הרמייה והכפייה שהפעילו על מי שהיו, בעיניהם, שווים פחות. הסרט זכה, ובצדק, בפרסי הבימוי והתחקיר ב"פסטיבל דוקאביב 2017", ובפרס סרט השנה של פורום היוצרים הדוקומנטריים.

הסרט מעורר רגשות עזים בכל מקום בו הוא מוקרן. בדרך כלל זעזוע שנובע מהדיסוננס הגדול של החינוך הציוני והנרטיב שרב תלמידי ישראל גדלו עליו שהעולים יושבו מרצונם בעיירות הפיתוח, והמיתוסים השונים שסבבו את העלייה שלאחר קום המדינה. בעיתונות תואר הסרט כ"חומר נפץ תיעודי", "עדות מטלטלת" וכיו"ב.

חייבים לומר שעיקר הדברים המוצגים בסרט אינם חדשים, כלומר, הטענה המרכזית שהייתה הפליה בקליטת עולי ארצות המזרח בתחילת שנות ה-50, נסקרה בספרות החל משנות השמונים, על ידי סוציולוגים וכלכלנים מהאסכולה הביקורתית¹. הטענה אינה חדשה. רבים מכירים למשל את הציטוט הבן גוריוני המפורסם מספרו "ייחוד ויעוד":

הגלויות המתחסלות והמתכנסות בישראל אינם מהוות עדיין עם, אלא ערב רב ואבק אדם, ללא לשון, ללא חינוך, ללא שורשים, הפיכת אבק אדם לאומה תרבותית היא מלאכה לא קלה.

ניתן לטעון שהביטוי "אבק אדם" מתייחס לכלל העלייה, לאו דווקא לעולים בני המזרח. האם זה כך?

דוד דרעי יוצר הסרט
צילום: נרדי גרין

אני חושב שיש קונצנזוס בקרב הסוציולוגים  שהיו טעויות בקליטת העליה הזו. והתירוצים העיקריים היו המספר האדיר של העולים ביחס לאוכלוסיית הארץ, המהפכה האדירה בקליטת הגירה מסיבית כזו. הזמן הקצר והמהירות שבה היו צריכים ליישם את מדיניות הממשלה הובילה לטעויות שלא היו מכוונות.

אבל החידוש העיקרי של סרטו של דוד דרעי היא הטענה המפורשת היא שזו הייתה הפליה ממוסדת, מכוונת, מדיניות ממשלתית של הפליה כנגד המהגרים שהגיעו בעליה הגדולה.

לא רק עדויות אישיות קורעות לב מובאות, אלא גם חשיפה, אולי ראשונה, של פרוטוקולים של הישיבות בהן הוחלטה המדיניות. בן גוריון מצוטט מתוך הפרוטוקולים כאומר שאכן הייתה הפליה, אבל זו הייתה "הפליה מוכרחת".

התהליך היה ברור: למשל בירוחם, עירו של דוד דרעי, הרומנים שיישבו ראשונים את ירוחם, ב-1951, לא רצו להישאר שם, כך קרה גם במקומות אחרים. לכן החלה הסוכנות לפתח מדיניות של ענישה כלפי העוזבים את כפרי העולים, העולים הוחזרו בכפייה אל הכפרים הללו. הוקמו מחסומים בכבישים, המשטרה התערבה בכוח וגובשו רשימות שחורות, ההוראה הייתה למנוע מהם עבודה, אוכל ושיכון אם לא יחזרו למקום בו שוכנו. כך למשל כתב בדצמבר 1951 מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, רענן וייץ, במברק ששלח לעמיתו בהנהלת הסוכנות, חנוך הילמן:

בזמנו ביקשתיך לפתוח 'ספר שחור', אשר בו תירשמנה כל המשפחות אשר עזבו בלי סידור וללא רשות את מסגרת ההתיישבות החדשה, אבקשך על כן לרכז את כל השמות הללו ולשלוח העתקים מהרשימות הללו ללשכות העבודה, למען מנוע מהם עבודה במקומות שאליהם עברו, הן למחלקת הקליטה למען מנוע מהם סידורי קליטה ושיכון במקומות שהם נמצאים כיום, והן לאגף השיקום של הממשלה למען הוצא אותם מתוֹר השיכון.

כאשר הגיעה העלייה הגדולה מצפון אפריקה הלקח מהעולים הראשונים הופנם היטב, מכיוון שהיה ברור שהעולים שהגיעו מהמגרב חלשים וחסרי אמצעים, אפשר היה להשתמש בהם כבשר תותחים. בישיבת סוכנות מ-1957 נאמר:

קלטנו 200,000 יהודים מצפון אפריקה הם היו בידינו כחומר ביד היוצר. אין להם מושג מה שעשו איתם. 

וכך מתואר בסרט פיתוח של מנגנון רמייה שהוליך את העולים שולל על ידי הבאתם ללב מדבר, רחוק מכל ישוב בניגוד לרצונם. את ההתנגדות שהייתה הם השתיקו בכל אמצעי אפשרי אפילו באמצעים אלימים כמו למשל באיומים, כך למשל מצוטט גיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה בסוכנות:

יש בחוק חור קטן שנותן לנו אפשרות ללחוץ עליהם. החוק אומר שאם הורים משאירים ילדיהם תחת כיפת השמים – הם מפקירים אותם - ואז אפשר לקחת את הילדים בכוח כדי לתת להם קורת גג.

אנשים שלא רצו לרדת מהמשאית הורדו בכח, אפילו בכח הגרביטציה כפי שסיפר לובה אליאב בקולו שלו בראיון שהוקלט מזמן וניתן לראותו כאן:

אני נתתי הוראה לנהג והמשאית הייתה מתרוממת, והם נשפכו על האדמה. והמשאית הייתה נוסעת והאנשים נשארו על האדמה.

דרך נוספת לשכנע אותם הייתה לגייס משתפי פעולה באמצעות תשלום שוחד על מנת שישכנעו את שאר הקבוצה שנשארה על האוטובוס לרדת.

על הטיעון שהקליטה נעשתה בחופזה עונה הסרט בתיאור תהליך התכנון של הממשלה ביישום מדיניות "פיזור האוכלוסין", באגף התכנון אותו הקים וניהל האדריכל אריה שרון, הוא הראשון שהציע תכנית אב למדינת ישראל. הוא אסף צוות של מומחים מדיסציפלינות שונות ותכנן במשך שנתיים את פיזור העלייה ליישובים קטנים, פריפריאליים שהיו בסופו של דבר כישלון. אבל גם אריה שרון לא אהב את הדרך בה יושמה התכנית והתפטר מראשות אגף התכנון משום שאמר שתכנון הוא מטבעו תהליך איטי. את העובדה הזו לא הזכיר דרעי בסרט וחבל.

הדבר השני שהסרט עושה בצורה מצוינת הוא ההנגשה של חומרים שכבר היו ידועים לקהל שאינו קורא ספרות אקדמית. בסרט הוא מצלם את תושבי ירוחם, כולל בני משפחתו צופים בעדויות שחשף מהפרוטוקולים והתגובה של הצופים היא מטלטלת. לאחר שהם יוצאים מההלם הראשוני של אישוש הדברים שידעו תמיד, התגובות נעות על רצף שבין "מרד והתקוממות" לבין "אין להטיל דופי בארץ ישראל". מצד אחד כעס ורצון לנקום ומצד שני מעין קבלת הדין, מתוך חוסר אונים מוחלט. 

"האקדח המעשן", בסרט, המוכיח את מדיניות ההפליה, התגלה ב-1956 עם "עליית גומולקה", העלייה  מפולין בה הגיעו במשך כ-4 שנים כ-50,000 יהודים. הם, בניגוד לעולי המזרח, לא נשלחו אל עיירות הפיתוח, אל הכפרים או המושבים. הם נשלחו לרמת אביב, לחולון ולאזורים עירוניים אחרים, משום שההנהגה הציונית ראתה בהם חומר אנושי משובח שאינו מתאים להתיישבות כפרית. ואילו היחס לעולי המזרח היה שונה בתכלית, כאשר מדובר ב"אבק אדם", ברור למי הכוונה. ללא קשר לעליית גומולקה, כך למשל צוטט אברהם ציגל, מנהל מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית:

יש להקדים את עלייתם של היהודים הכפריים הפזורים על פני שטחים נרחבים (במרוקו). אמנם נכון הוא שהחומר האנושי הזה הוא פרימיטיבי מאוד, ייתכן כי הוא גם ירוד מבחינה גופנית, אבל אין ספק כי הוא ייקלט באזורי הפיתוח שלנו ביתר מהירות מאשר העירונים שרמתם התרבותית גבוהה יותר.

הסרט מביא בצורה בהירה את הגזענות והאפליה הממוסדת של עולי המזרח בשנות ה-50. עצם חשיפת האמת היא דבר חשוב. ההשלכות למצבנו היום ברורות לחלוטין. רב השסעים החברתיים, העדתיים, החינוכיים והדתיים נובעים מאותן שנים פורמטיביות לאחר הקמת המדינה. היחס של מדינת ישראל למהגריה קבע איך ייראו כל המערכות במדינת ישראל משום שלמשך תקופות ארוכות היוו העולים האלה את מרבית אזרחי המדינה. 

דוד דרעי הבטיח שיהיו סרטי המשך, זה חלק מסדרה שהוזמנה. חשוב מאד להמשיך ולחשוף את האמת, אבל גם חשוב להביא רעיונות בדבר חשיבה מחודשת, שינוי סדר העדיפויות ותכנון מחדש של החברה הישראלית לעתיד.

הסרט בכל מקרה הוא כלי חינוכי חשוב וחשוב לראותו ולקיים עליו דיון.
הנה הטריילר של הסרט:

----------------------------------------------------------------------------

¹ דוגמאות לספרות ביקורתית החל משנות ה-80 של המאה ה-20 שטענה להפליה מובנית של העולים: ספריו של שלמה סבירסקי: "לא נחשלים, אלא מנוחשלים" (ברירות 1981), "החינוך בישראל: מחוז המסלולים הנפרדים" (ברירות 1990), "זרעים של אי שיוויון" (ברירות 1995), אורי רם (עורך): "החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים" (ברירות 1993), חנן חבר, יהודה שנהב ופנינה מוצפי הלר (עורכים): "מזרחיים בישראל: עיון ביקורתי מחודש" (הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר 2002) ברוך קימרלינג: "מהגרים מתיישבים ילידים" (עלמא ועם עובד 2004), סמי שלום שטרית: "המאבק המזרחי בישראל 1948-2003: בין דיכוי לשחרור בין הזדהות לאלטרנטיבה" (עם עובד, 2004).