סאלח פה זה ארץ ישראל - חובה לראות

מעברת ירוחם שהוקמה ע"י עולים רומנים 1951
(צילום: ארכיון ירוחם)

נזדמן לי לראות, בסינמטק ירושלים, את סרטו המצוין של דוד דרעי: "סאלח, פה זה ארץ ישראל" (ישראל, 2017, דוד דרעי: במאי ומפיק, יוצרים: דוד דרעי, רות יובל, דורון גלזר), לאחר הצפייה בסרט דוד דרעי ענה לשאלות הקהל. 

הסרט מספר את סיפור הקמתן של עיירות הפיתוח בישראל, כפי שלא סופר עד היום: עדויות ופרוטוקולים חסויים חושפים לראשונה את האמת מאחורי חזון "פיזור האוכלוסין", שהוכתב על ידי הנהגת המדינה בשני העשורים הראשונים לקיומה, ויצק את היסודות לפער העדתי והמעמדי בישראל. יוצרי הסרט שופכים אור חדש על המניעים האמתיים שהנחו את מנהיגי המדינה ועל פרטי הפרטים של מנגנוני הרמייה והכפייה שהפעילו על מי שהיו, בעיניהם, שווים פחות. הסרט זכה, ובצדק, בפרסי הבימוי והתחקיר ב"פסטיבל דוקאביב 2017", ובפרס סרט השנה של פורום היוצרים הדוקומנטריים.

הסרט מעורר רגשות עזים בכל מקום בו הוא מוקרן. בדרך כלל זעזוע שנובע מהדיסוננס הגדול של החינוך הציוני והנרטיב שרב תלמידי ישראל גדלו עליו שהעולים יושבו מרצונם בעיירות הפיתוח, והמיתוסים השונים שסבבו את העלייה שלאחר קום המדינה. בעיתונות תואר הסרט כ"חומר נפץ תיעודי", "עדות מטלטלת" וכיו"ב.

חייבים לומר שעיקר הדברים המוצגים בסרט אינם חדשים, כלומר, הטענה המרכזית שהייתה הפליה בקליטת עולי ארצות המזרח בתחילת שנות ה-50, נסקרה בספרות החל משנות השמונים, על ידי סוציולוגים וכלכלנים מהאסכולה הביקורתית¹. הטענה אינה חדשה. רבים מכירים למשל את הציטוט הבן גוריוני המפורסם מספרו "ייחוד ויעוד":

הגלויות המתחסלות והמתכנסות בישראל אינם מהוות עדיין עם, אלא ערב רב ואבק אדם, ללא לשון, ללא חינוך, ללא שורשים, הפיכת אבק אדם לאומה תרבותית היא מלאכה לא קלה.

ניתן לטעון שהביטוי "אבק אדם" מתייחס לכלל העלייה, לאו דווקא לעולים בני המזרח. האם זה כך?

דוד דרעי יוצר הסרט
צילום: נרדי גרין

אני חושב שיש קונצנזוס בקרב הסוציולוגים  שהיו טעויות בקליטת העליה הזו. והתירוצים העיקריים היו המספר האדיר של העולים ביחס לאוכלוסיית הארץ, המהפכה האדירה בקליטת הגירה מסיבית כזו. הזמן הקצר והמהירות שבה היו צריכים ליישם את מדיניות הממשלה הובילה לטעויות שלא היו מכוונות.

אבל החידוש העיקרי של סרטו של דוד דרעי היא הטענה המפורשת היא שזו הייתה הפליה ממוסדת, מכוונת, מדיניות ממשלתית של הפליה כנגד המהגרים שהגיעו בעליה הגדולה.

לא רק עדויות אישיות קורעות לב מובאות, אלא גם חשיפה, אולי ראשונה, של פרוטוקולים של הישיבות בהן הוחלטה המדיניות. בן גוריון מצוטט מתוך הפרוטוקולים כאומר שאכן הייתה הפליה, אבל זו הייתה "הפליה מוכרחת".

התהליך היה ברור: למשל בירוחם, עירו של דוד דרעי, הרומנים שיישבו ראשונים את ירוחם, ב-1951, לא רצו להישאר שם, כך קרה גם במקומות אחרים. לכן החלה הסוכנות לפתח מדיניות של ענישה כלפי העוזבים את כפרי העולים, העולים הוחזרו בכפייה אל הכפרים הללו. הוקמו מחסומים בכבישים, המשטרה התערבה בכוח וגובשו רשימות שחורות, ההוראה הייתה למנוע מהם עבודה, אוכל ושיכון אם לא יחזרו למקום בו שוכנו. כך למשל כתב בדצמבר 1951 מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, רענן וייץ, במברק ששלח לעמיתו בהנהלת הסוכנות, חנוך הילמן:

בזמנו ביקשתיך לפתוח 'ספר שחור', אשר בו תירשמנה כל המשפחות אשר עזבו בלי סידור וללא רשות את מסגרת ההתיישבות החדשה, אבקשך על כן לרכז את כל השמות הללו ולשלוח העתקים מהרשימות הללו ללשכות העבודה, למען מנוע מהם עבודה במקומות שאליהם עברו, הן למחלקת הקליטה למען מנוע מהם סידורי קליטה ושיכון במקומות שהם נמצאים כיום, והן לאגף השיקום של הממשלה למען הוצא אותם מתוֹר השיכון.

כאשר הגיעה העלייה הגדולה מצפון אפריקה הלקח מהעולים הראשונים הופנם היטב, מכיוון שהיה ברור שהעולים שהגיעו מהמגרב חלשים וחסרי אמצעים, אפשר היה להשתמש בהם כבשר תותחים. בישיבת סוכנות מ-1957 נאמר:

קלטנו 200,000 יהודים מצפון אפריקה הם היו בידינו כחומר ביד היוצר. אין להם מושג מה שעשו איתם. 

וכך מתואר בסרט פיתוח של מנגנון רמייה שהוליך את העולים שולל על ידי הבאתם ללב מדבר, רחוק מכל ישוב בניגוד לרצונם. את ההתנגדות שהייתה הם השתיקו בכל אמצעי אפשרי אפילו באמצעים אלימים כמו למשל באיומים, כך למשל מצוטט גיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה בסוכנות:

יש בחוק חור קטן שנותן לנו אפשרות ללחוץ עליהם. החוק אומר שאם הורים משאירים ילדיהם תחת כיפת השמים – הם מפקירים אותם - ואז אפשר לקחת את הילדים בכוח כדי לתת להם קורת גג.

אנשים שלא רצו לרדת מהמשאית הורדו בכח, אפילו בכח הגרביטציה כפי שסיפר לובה אליאב בקולו שלו בראיון שהוקלט מזמן וניתן לראותו כאן:

אני נתתי הוראה לנהג והמשאית הייתה מתרוממת, והם נשפכו על האדמה. והמשאית הייתה נוסעת והאנשים נשארו על האדמה.

דרך נוספת לשכנע אותם הייתה לגייס משתפי פעולה באמצעות תשלום שוחד על מנת שישכנעו את שאר הקבוצה שנשארה על האוטובוס לרדת.

על הטיעון שהקליטה נעשתה בחופזה עונה הסרט בתיאור תהליך התכנון של הממשלה ביישום מדיניות "פיזור האוכלוסין", באגף התכנון אותו הקים וניהל האדריכל אריה שרון, הוא הראשון שהציע תכנית אב למדינת ישראל. הוא אסף צוות של מומחים מדיסציפלינות שונות ותכנן במשך שנתיים את פיזור העלייה ליישובים קטנים, פריפריאליים שהיו בסופו של דבר כישלון. אבל גם אריה שרון לא אהב את הדרך בה יושמה התכנית והתפטר מראשות אגף התכנון משום שאמר שתכנון הוא מטבעו תהליך איטי. את העובדה הזו לא הזכיר דרעי בסרט וחבל.

הדבר השני שהסרט עושה בצורה מצוינת הוא ההנגשה של חומרים שכבר היו ידועים לקהל שאינו קורא ספרות אקדמית. בסרט הוא מצלם את תושבי ירוחם, כולל בני משפחתו צופים בעדויות שחשף מהפרוטוקולים והתגובה של הצופים היא מטלטלת. לאחר שהם יוצאים מההלם הראשוני של אישוש הדברים שידעו תמיד, התגובות נעות על רצף שבין "מרד והתקוממות" לבין "אין להטיל דופי בארץ ישראל". מצד אחד כעס ורצון לנקום ומצד שני מעין קבלת הדין, מתוך חוסר אונים מוחלט. 

"האקדח המעשן", בסרט, המוכיח את מדיניות ההפליה, התגלה ב-1956 עם "עליית גומולקה", העלייה  מפולין בה הגיעו במשך כ-4 שנים כ-50,000 יהודים. הם, בניגוד לעולי המזרח, לא נשלחו אל עיירות הפיתוח, אל הכפרים או המושבים. הם נשלחו לרמת אביב, לחולון ולאזורים עירוניים אחרים, משום שההנהגה הציונית ראתה בהם חומר אנושי משובח שאינו מתאים להתיישבות כפרית. ואילו היחס לעולי המזרח היה שונה בתכלית, כאשר מדובר ב"אבק אדם", ברור למי הכוונה. ללא קשר לעליית גומולקה, כך למשל צוטט אברהם ציגל, מנהל מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית:

יש להקדים את עלייתם של היהודים הכפריים הפזורים על פני שטחים נרחבים (במרוקו). אמנם נכון הוא שהחומר האנושי הזה הוא פרימיטיבי מאוד, ייתכן כי הוא גם ירוד מבחינה גופנית, אבל אין ספק כי הוא ייקלט באזורי הפיתוח שלנו ביתר מהירות מאשר העירונים שרמתם התרבותית גבוהה יותר.

הסרט מביא בצורה בהירה את הגזענות והאפליה הממוסדת של עולי המזרח בשנות ה-50. עצם חשיפת האמת היא דבר חשוב. ההשלכות למצבנו היום ברורות לחלוטין. רב השסעים החברתיים, העדתיים, החינוכיים והדתיים נובעים מאותן שנים פורמטיביות לאחר הקמת המדינה. היחס של מדינת ישראל למהגריה קבע איך ייראו כל המערכות במדינת ישראל משום שלמשך תקופות ארוכות היוו העולים האלה את מרבית אזרחי המדינה. 

דוד דרעי הבטיח שיהיו סרטי המשך, זה חלק מסדרה שהוזמנה. חשוב מאד להמשיך ולחשוף את האמת, אבל גם חשוב להביא רעיונות בדבר חשיבה מחודשת, שינוי סדר העדיפויות ותכנון מחדש של החברה הישראלית לעתיד.

הסרט בכל מקרה הוא כלי חינוכי חשוב וחשוב לראותו ולקיים עליו דיון.
הנה הטריילר של הסרט:

----------------------------------------------------------------------------

¹ דוגמאות לספרות ביקורתית החל משנות ה-80 של המאה ה-20 שטענה להפליה מובנית של העולים: ספריו של שלמה סבירסקי: "לא נחשלים, אלא מנוחשלים" (ברירות 1981), "החינוך בישראל: מחוז המסלולים הנפרדים" (ברירות 1990), "זרעים של אי שיוויון" (ברירות 1995), אורי רם (עורך): "החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים" (ברירות 1993), חנן חבר, יהודה שנהב ופנינה מוצפי הלר (עורכים): "מזרחיים בישראל: עיון ביקורתי מחודש" (הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר 2002) ברוך קימרלינג: "מהגרים מתיישבים ילידים" (עלמא ועם עובד 2004), סמי שלום שטרית: "המאבק המזרחי בישראל 1948-2003: בין דיכוי לשחרור בין הזדהות לאלטרנטיבה" (עם עובד, 2004).