דברים ל"א, כ"ז: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי".
זהו יומו האחרון של משה כמנהיג, הוא כבר יודע שלארץ המובטחת לא ייכנס, הוא מודה בפה מלא שמצבו הבריאותי אינו מאפשר לו "לָצֵאת וְלָבוֹא". ולכן הוא עושה הכנות אחרונות על מנת שהמורשת האדירה שלו לא תגווע. מה המשמעות של "וַיֵּלֶךְ"? לאן ההליכה? ייתכן וזוהי הליכה ממשית אל ראשי העם כדי לתת להם הוראות אחרונות, מעין מסע פרידה, ואולי הכוונה מטאפורית ורמז לבאות. אך באופן מעשי הוא מזכיר לעם שהוא מכיר אותו, הרי אחרי שימות ברור שהם יחטאו. ולכן צריך לעשות את כל ההכנות הארגוניות לשמר את המסגרת.
הדבר הראשון הוא הכתרת יורש, חייבת להיות דמות עם שם ומוניטין וזה יהושע, אבל יהושע ידוע כאיש של חוזק ואומץ, ולא של רוח, לכן צריך את הדבר השני הוא חיזוק הגבולות האידיאולוגיים באמצעות מעמד שנתי – "הַקְהֵל" שבו העם מתכנס ושומע את מה המשמעות של להיות חלק מהקבוצה הקרויה עם ישראל, מה החוקים, מה המחירים ומה התועלות. הדבר השלישי הוא ההנצחה - כתיבה של הדברים על ספר והטמנת הספר בצד ארון הברית, כמו שהטמינו את משה בתיבה כדי להצילו, כך יש להציל את התורה באמצעות כתיבתה. עם ישראל מסיים את מסעו במדבר ומתחיל את המסע שלו לריבונות כשמשה נותן את העצה שכל סבתא יודעת מאז לתת: "תעשה את זה ישר – עקום זה יצא ממילא".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה