החיים מעבר לגדר ההפרדה

צילום: נרדי גרין

עברו שנתיים מאז היינו אצל משפחת חליל במסיק זיתים, כחלק מהסיוע לחקלאים הפלסטינים שנמצאים מאחורי גדר ההפרדה וזוכים לנחת זרועו של הכיבוש. התמונות אמנם פסטוראליות אבל המצב רק נהיה יותר גרוע. הבניה שחונקת את הכפר רק מתגברת. דווחנו שלא רק שגדר ההפרדה סוגרת את הכפר מצד אחד, התנחלות הר גילה מצד שני, הגן הלאומי נחל רפאים מצד שלישי אלא שהולכים לבנות התנחלות חדשה ממערב. 

דווקא מחסום עין יעל שהיה אמור לעבור לנקודה אחרת על מנת למנוע מעבר פלסטינים לגן הלאומי, ובמיוחד למעיין עין חניה ששירת את תושבי הכפר במשך מאות שנים, עדיין לא עבר מסיבות שרובן ביורוקרטיות. וזאת למרות הטענה של הצבא שיש פה דחיפות ביטחונית שהופרכה לחלוטין, משום שכבר שנים שהמחסום לא עובר מיקום למרות שהמעיין נפתח לסירוגין למבקרים.

צילום: נרדי גרין

עבדנו נשים, גברים וילדים מירושלים, מעוטף עזה ומהתנחלויות בכרם של משפחת חליל, ליד ביתם שבתוך הכפר, במזג אוויר נפלא. העצים הניבו הרבה פחות משנים קודמות, כנראה בגלל סיבות של מזג אוויר והעבודה נגמרה מוקדם מהצפוי, גם בגלל שהיינו הרבה. המשתתפים היו אמורים להתחלק לשלוש קבוצות, אבל חקלאי אחד דחה את המסיק בגלל שהחלקה שלו בוצית מדי כך שקיבלנו תגבור של קבוצה שלמה.

שרירות הלב של הכיבוש הומחשה בצורה הטובה ביותר כאשר הקבוצה השנייה שהייתה אמורה למסוק בכרם של משפחת ברגות, שנמצאת מעבר לגדר ההפרדה פשוט סורבה לעבור על ידי משמר הגבול, למרות שהכל תואם מראש. צריך להבין שהמעבר מותר לחקלאים הפלסטינים רק לצורך המסיק ורק לתקופה מצומצמת במהלך השנה. וגם מרווח הזמן המצומצם הזה למסיק תלוי בשרירות הלב של המגבנ"יק התורן. הפעם כנראה קם על צד שמאל והקבוצה לא נכנסה למסוק.

צילום באדיבות: דהרמה מעורבות חברתית

חייבים להדגיש את הנקודה שאנשים מופרדים ממקור מחייתם על ידי גדר ההפרדה, הם נדרשים להיתר של הרשויות על מנת להיכנס לשטחיהם הפרטיים וההיתרים האלה לא רק שניתנים בקמצנות, אלא כמו בדוגמא שראינו, גם לאחר שיש היתר וגם לאחר שהכניסה מתואמת המגבנ"יק פשוט לא בא לפתוח. למה? ככה! לא ברור. וכך נותר לו אבו נידאל יושב מתוסכל, נשען על גדר ההפרדה, אני חושב שפחות הצטער על הסירוב לעבור ויותר על כך שאכזב את ידידיו משכבר הימים כשהבטיח להם את מה שלא היה יכול לקיים, מעין הפרה של קוד הכבוד של הכנסת אורחים שזהו העלבון הגדול ביותר. כשהתברר שאינם יכולים לעבור לשדה, לקח אבו נידאל את אורחיו אל חצר ביתו ושם סיפר להם את הסיפור שלו ואת המכאובים של חיים מאחורי הגדר. כל זאת בעברית מצוינת, שהרי הוא עבד במשך עשרות שנים בישראל ויש לו ידידים ישראלים רבים.

צילום: נרדי גרין

אבו נידאל חי בקו אווירי של קילומטר אחד מהבית שלי בגבעת משואה. אני משקיף על ביתו מחלון ביתי. אבל תהום מפרידה ביננו, התהום של הכיבוש. 

למרות שמנסים לדכא בכל האמצעים את תושבי אל-וולאג'ה (الولجة) על ידי הבנייה המאסיבית סביבם, הריסת בתיהם, אי מתן שירותים, אי אישור תכנית מתאר או מתן היתרים לבנייה, הם אינם משתמשים באלימות. זהו כפר שקט ושליו. 

תודה לאביב טטרסקי ול"דהרמה מעורבות חברתית" על ארגון הסיוע לאל וולאג'ה ועל האפשרות לסייע לשכנינו.