 |
הפועל ירושלים - רמה"ש 26.4.2021
צילום: נרדי גרין |
וידוי אישי: הגעתי להיות אוהד של הפועל ירושלים בגלל הרעיון, נשארתי בגלל הכדורגל1.
ערב החגיגות במשחק הבית האחרון, מבחינתי יש שתי דילמות עיקריות עם עלייתה של הפועל ירושלים לליגת העל. אבל לפני כן קצת היסטוריה.
ב-2007 נפרדה הפועל קטמון מהפועל ירושלים והפכה להיות קבוצת האוהדים הראשונה בישראל. הפרידה הייתה בגלל שהקבוצה נוהלה על ידי בעלי הון שדרדרו אותה לעברי פי פחת, עד לפירוקה ב-2019. ב2020 קנתה קטמון את הזכויות על השם הפועל ירושלים וסוכם שתקרא "הפועל ירושלים-מועדון אוהדים". הרבותא היא שהקבוצה שייכת לאוהדיה, מעשה חתרני בעולם הקפיטלסטי של הכדורגל הישראלי והעולם המערבי בכלל.
כנגד כל הסיכויים עלתה קטמון מליגה ג' עד לליגת העל, בתקופה של 14 שנה. התקופה הזו הייתה תקופה של בנייה מקצועית והבנה שצריך הרבה סבלנות, השקעה ויצירת ערך ארגוני שאפשר להזדהות אתו.
הקמת מועדון אוהדים נתנה השראה לקבוצות אוהדים נוספות. באותה שנה בה קמה הפועל קטמון, הוקמה גם הפועל אוסישקין בכדורסל. ב-2008 הוקמה קבוצת בני יצ'אלאל רחובות של יוצאי אתיופיה. כמו כן, קבוצת הכדורגל מכבי קביליו יפו וקבוצות הכדורסל הפועל חיפה, הפועל פתח תקווה והפועל רמת גן הוקמו מחדש על ידי אוהדיהן, לאחר שהקבוצות המקוריות התפרקו. ב-2014 נוסדו קבוצות הכדורגל הפועל רובי שפירא חיפה ובית"ר נורדיה ירושלים, בעקבות ביקורות כלפי צורת ההתנהלות של קבוצות הפועל חיפה ובית"ר ירושלים. ב-2015 הוקמה מחדש מכבי עירוני אשדוד כקבוצות בבעלות אוהדים ששמה הפועל אדומים אשדוד, שבחרה להתפצל ממועדון ספורט אשדוד, בדומה למצב שהיה קיים לפני האיחוד עם הפועל בשנת 1999. בשנת 2019 קמה קבוצת הכח גלי גיל רמת גן.
 |
הפועל קטמון 2013
צילום: נרדי גרין |
מאז שהתחלתי לאהוד את קטמון הציקו לי שתי שאלות: הראשונה היא המקצועיות שמתפרשת ברוח הזמנים בישראל ככסף וכח בלבד, אל מול השיתופיות הקיבוצית שנדמית כבינוניות. והשאלה השנייה לגבי הזהות האידיאולוגית של הקבוצה ואוהדיה. האם צבעיה הם רק צבעים או שיש להם משמעות מעבר?
הדילמה הראשונה – מקצוענות מנוגדת לשיתופיות, כביכול.
ניתן לחשוב שכאילו בגלל שהקבוצה שיתופית ונתונה בידי האוהדים ש"מחליטים", זה יפגע במקצועיות של הקבוצה, וגם מאיפה יגיע הכסף? אבל, אם מוצאים את המודל הנכון הרי שקבוצת אוהדים יכולה להתמודד בכדורגל ברמה הכי גבוהה. בעולם יש מאות קבוצות אוהדים. בין אם אלה קבוצות שהוקמו על ידי האוהדים או שהחוק מחייב שמעל 50% מהמניות יהיו בידיהם. נזכיר רק שבספרד, גם ברצלונה וגם ריאל מדריד הן קבוצות אוהדים. בברזיל כל 12 הקבוצות הגדולות הן קבוצות אוהדים כולל סנטוס של פלה. החוק בברזיל חייב אותן עד 1993. אבל, גם לאחר שהותרה בעלות פרטית הן נשארו בבעלות האוהדים. בגרמניה החוק אוסר על בעלות פרטית יחידנית על קבוצות.
לברצלונה, כדוגמא שאפשר לשאוף אליה, יש נכון להיום, כ-140,000 חברים משלמים. מה שנותן לכל חבר הנחה לכרטיסי משחקים, אפשרות לקנות במכירה מוקדמת ואפשרות להצביע באספה הכללית למועצת המנהלים ולנשיאות. אי אפשר לקנות חברות באופן פשוט והיא ניתנת רק לקרובי משפחה של חבר, למי שהחזיק כרטיס מחויבות במשך שלוש שנים או חבר במועדון מעריצים למשך תקופה. עלות חברות שנתית, נכון להיום, לבוגר היא - 185€.
 |
הפועל קטמון, מאפרים לפני משחק 2015
צילום: נרדי גרין |
לפי נתונים שפרסם עמרי זרחוביץ' בדה מרקר ב-2017, התקציב השנתי של הפועל קטמון היה 9 מיליון שקל, תקציב מכובד לליגה הלאומית. למשחקים הביתיים מגיעים כ-1,500-2,000 אוהדי ולמשחקים מכריעים מגיעים כ-5000. עם זאת, מספרי חברי העמותה הלך וירד בשנים האחרונות עד מ-950 ב2016, ל-766 ב-2021. לפי זרחוביץ' האוהדים אחראים רק ל–15% מסכום ההשקעה בקבוצה במהלך השנים. שאר הכסף מגיע מספונסרים, שותפים עסקיים לדרך, מענקים על פעילות קהילתית, עיריית ירושלים ועוד. בשנת הכספים שהסתיימה בסוף מאי 2016, למשל, הגיעו הכנסות הקבוצה ל–6.6 מיליון שקל — 39% מההכנסות הגיעו מהקצבות (זכויות שידור ומענקים מהטוטו); 21% מפרסום, 16% מתרומות, 14% מדמי חבר, 5% מפעילות הנוער והילדים ו–5% ממכירת כרטיסים.
בליגת העל התקציבים גדולים הרבה יותר. הקבוצות בתחתית התיקצוב עומדות על כ-10 מליון שקלים והקבוצות העשירות יכולות להגיע ל-180 מיליון שקלים כשבראש תמיד מכבי תל אביב, מכבי חיפה, הפועל באר שבע, בית"ר ירושלים שהן קבוצות בבעלות מיליונרים. הפועל ירושלים מתחילה להערכתי ממקום טוב יחסית עם תקציב ששווה לקבוצות ליגת העל המתוקצבות נמוך. עם שיווק נכון של חברות בעמותה, והגדלת התמיכות והפרסום בעקבות העלייה ניתן יהיה לקנות שחקנים שיחזקו את הקבוצה בעונות הבאות.
התשובה לשאלה הראשונה היא שהפועל ירושלים אינה נפגעת מהיותה קבוצת אוהדים בצד המקצועי שלה. ראשיה עשו עבודה יוצאת מהכלל של בניית מותג, צוות מקצועי, שותפות דמוקרטית של האוהדים, סגל שחקנים ורכש שהבטיחו יציבות והישגים בעונה האחרונה בלאומית. כך למשל לצד המאמן יש את שי אהרון בתפקיד המנהל הספורטיבי, "ג'נרל מנג'ר", תופעה לא נפוצה בליגה הלאומית. המועדון מנוהל על ידי ועד מנהל המונה שבעה חברים, מתוכם ארבעה הם נציגי האוהדים, שנבחרים מדי שנה בבחירות דמוקרטיות בין כלל חברי העמותה ומתוכם בוחר הוועד את היו"ר. אל שלושת המקומות הנותרים הוועד יכול להזמין גורמים שתורמים לקבוצה למשך אותה עונת משחקים.
 |
הפועל קטמון אחד במאי 2015
צילום: נרדי גרין |
גם אם בסופו של דבר יש מבנה רעיוני, ארגוני ומקצועי מוצקים ונכונים, יש תקציב, הרי שבסופו של דבר הנטל הוא על השחקנים והמאמן. אם המועדון ידע ליצור תמהיל נכון של שחקנים וקבוצה מגובשת הרי שניתן יהיה להתמודד בליגת העל.
אישית, אני חושש מאד, אבל, אני גם מלא תקווה. זו הפעם הראשונה של הקבוצה בתצורתה הנוכחית בליגת העל. חייבים להודות שעד היום הכדורגל של קטמון והפועל ירושלים היה בינוני וזה עוד בליגה הלאומית. בהרבה משחקים בהם נכחתי או צפיתי בטלוויזיה, יצאתי עם מפח נפש בגלל רמת הכדורגל. הקריטריון להצלחה עבורי, כרגע, הוא עצם ההישארות בליגת העל. ירידה אחרי עונה אחת תהיה כישלון. על מנת להישאר בליגת העל, לתקופה ארוכה, הקבוצה חייבת להשתנות ברמת הכדורגל ולהתאים את עצמה. אבל, אני סומך על הצוות. עם הרוח הגבית של האוהדים זה יכול לעבוד.
הדילמה השנייה – זה רק ספורט? כלומר, זיהוי אידיאולוגי או אנמיה רעיונית?
כדי להפריך את המיתוס ש"זה רק ספורט" אפשר שוב להיתלות באילנות גבוהים – ברצלונה כמועדון אוהדים. אינה רק קבוצה בטופ העולמי, לא רק כ-150 מיליון אוהדים ברחבי העולם, לא רק מותג ששווה כמיליארד$ לפי מגזין פורבס נכון ל-2012. היא בעצם: "יותר ממועדון", בקטלאנית: "Més que un club" וזו הסיסמא שרשומה על היציע בקמפ נואו. זהו קואופרטיב דמוקרטי הנטוע בתרבות הקטלאנית ומייצג את הערכים הבדלניים הלאומיים של האוטונומיה הקטלונית, על סמלי הקבוצה נמצאים צבעי הדגל הקטלאני. די לראות מה קרה שם ב-2017 כאשר משאל עם בקטלוניה ביקש להיפרד מספרד, מיד הודיע יו"ר התאחדות הכדורגל הספרדית כי ברצלונה לא תוכל לשחק בליגה הספרדית אם קטלוניה תצא לעצמאות. לחלק משחקני ברצלונה היו התבטאויות פוליטיות. שחקנים כמו פיקה, שאפילו הודיע על פרישה מנבחרת ספרד והצטרפות לנבחרת קטלוניה.
 |
הפועל קטמון 1.4.2016
צילום: נרדי גרין |
אבל לברצלונה יש פרויקטים חברתיים והומניטריים רבים. למשל השותפות עם UNICEF קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים. על הזכות לשימוש בלוגו על חולצות השחקנים משלמת ברצלונה מיליון וחצי יורו מדי שנה ועד היום זה שווה לקרן 19 מיליון יורו על פי הודעתם הרשמית. וזה כולל גם משחקי צדקה ועוד. בעזרת הכסף מופעלים מיזמים לשיפור תנאי המחיה של ילדים ברחבי העולם. המיזם המשותף הראשון עסק בעזרה לילדים חולי איידס בסווזילנד. בנוסף, בשנות ה-90 גם כן, השתתף המועדון במאבק נגד סמים וארגן מספר אירועים בשיתוף פעולה עם ה-"Fundación de Ayuda contra la Droga" (העמותה לעזרה נגד סמים), שרווחיהם נתרמו למיזמים שונים.
במהלך כהונתו של ז'ואן לאפורטה כנשיא ביטא המועדון את כוונתו להגדיל את מעורבותו בעניינים חברתיים וכן את שאיפתו להיות מוכר ברחבי העולם בזכות רוח הסולידריות שלו. לאור זאת ארגן המועדון משחק ידידות בקאמפ נואו בין שחקני כדורגל ישראלים ופלסטינים בשנת 2005. בעשור הראשון של המאה ה-21 חתם המועדון על הסכמי שיתוף פעולה, בהם התחייב להעניק תמיכה כספית למדינות מתפתחות. 0.7% מתקציב המועדון מועבר לקרן ברצלונה, שמטרתה לסייע למיזמים הומניטאריים.
ב-2008 החל המועדון בפעילות משותפת עם נציבות האו"ם לפליטים, במיזם שנקרא MÉS. במסגרת המיזם מועברים רווחי מכירות מוצרים לנציבות ולקרן ברצלונה במטרה לקדם את הספורט ואת החינוך של מקופחים ופליטים ברחבי העולם.
אקדמיית הנוער של המועדון - La Masia מהווה חלק גדול מהרעיון שברצלונה היא יותר ממועדון, יש לה שאיפות חינוכיות לטפח בוגרים לחיים שלמים לצד היותם ספורטאים גדולים.
הערכים שמקדם מיזם "יותר ממועדון" הם: "ענווה, שאפתנות, מאמץ, עבודת צוות וכבוד".
 |
חבר הכנסת לשעבר אילן גילאון 3.5.2013
צילום: נרדי גרין |
מה עם "הפועל ירושלים מועדון אוהדים" האם זהו רק מועדון ספורט שבמקרה צבעיו הם אדום ושחור?
התשובה לכך בעיני היא חד משמעית לא. אסור בשום פנים ואופן להיות אנמיים מבחינה אידיאולוגית. גם הפועל ירושלים מקדמת ערכים ופרויקטים חברתיים חשובים. ביניהם מאבק באלימות, גזענות והומופוביה. הדבר בא לידי ביטוי הן בהנפת כרזות על ידי האוהדים בזמן המשחקים והן בתוכן הפעילות החברתית של המועדון. בשנת 2015 החלו אוהדי והנהלת הקבוצה גם להדגיש את מאבקם בהומופוביה במגרשי הכדורגל. באתר המועדון נמכרות חולצות עם תמונה של דוגמנים מאותו המין, מתנשקים. יש גם מספר רב של פעילויות קהילתיות וחינוכיות דרך כדורגל. זאת לרבות הדרכה וחינוך ילדים בתחומי הכדורגל, עידוד ספורטאים צעירים מוכשרים ופעילויות לטובת הקהילה.
יתירה מכך, הרעיון של מועדון אוהדים נובע מרעיון הקואופרטיביזם. זהו רעיון של שמאל אידיאולוגי במובן המקורי של סולידריות מעמדית ואנושית, הומניזם, ליברליזם וקבלת האחר. לא במובן המצומצם והמשובש בישראל שימין ושמאל זה ניציות מול יוניות, או ערבים ויהודים.
במקורו הסמל של הפועל משלב בין דמות של ספורטאי ההודף באגרופו את היריב לבין הפטיש והמגל, סמל הקומוניזם המייצג את מעמד הפועלים (פועלי התעשייה מיוצגים באמצעות הפטיש והחקלאים באמצעות המגל). הצבע שנבחר הן לסמל והן למדי הקבוצה הוא הצבע האדום, שאף הוא מזוהה עם השמאל ונחשב למייצג את תנועת הפועלים ומבטא את ההשקפה כי כל בני האדם שווים ואותו דם זורם בעורקיהם.
 |
כל המשפחה בטדי 3.5.2013
צילום: נרדי גרין |
בקהל יש דגלים שחורים אדומים של התנועה שמקורה ברפובליקת ויימר: ״פעולה אנטי פאשיסטית״, או "חזית הברזל" הסוציאל דמוקרטית שסמלה הנוסף היה דגל שלושת החיצים, שסימלו הגנה על הדמוקרטיה ומלחמה בשלושה דברים: בנאציזם, בקומוניזם הסובייטי הטוטליטרי ובמלוכנות.
סמלים המבטאים השקפות עולם רחבות וכוללניות, מעצם טבעם מנוכסים לאידיאולוגיות יריבות ושונות, כך למשל מנחם בגין הכריז שהדגל האדום הוא "סמלו של הקומנאציזם", כדי להסית ולשלהב כנגד השמאל. טראמפ הוציא שם רע ל"פעולה אנטי פאשיסטית" מה שכונה בארה"ב "אנטיפה". למרות שזוהי תנועה אמורפית ללא ארגון או מיסוד. טראמפ הכריז ללא שום סמכות חוקית שהם ארגון טרור, במטרה להסית נגדם. הוא באמת הצליח לאחר שבשרלוטסוויל נרצחה מפגינה שבאה למחות כנגד מפגיני הנאציזם והפאשיזם של עצרת הימין המאוחד. אבל אין לחשוש מהוצאת הדיבה והשיבושים האלה, הם תמיד יהיו, לא משנה מה ייאמר.
 |
דור העתיד של האולטראס בטדי 1.4.2016
צילום: נרדי גרין |
התועלת של הדגשת הסמלים והדגשת הבידול הרעיוני הוא הגברת תחושת הזהות ויצירת מותג ברור. העלות גם היא ברורה - אנטגוניזם לחלק מהאוהדים שאינם מזדהים וחוסר לוקליות כביכול. כך למשל באחד המשחקים האחרונים הנפתי דגל של פעולה אנטי פאשיסטית, ניגש אלי בחור צעיר ושאל אותי למה אני מכניס דגל עם "תכנים פוליטים"... הוא לא היה מוכן לשמוע הסבר. מוזר שהוא שר: ״הפטיש, המגל והאינטרנציונל. החולצה האדומה...״ בהתלהבות אבל זה לא נחשב תוכן פוליטי... במשחק העלייה נגד נס ציונה כבר ראיתי ביציע שני דגלים של פעולה אנטי פשיסטית מלבד שלי, שמסיבות טכניות לא יכולתי לנופף ונותר בתיק.
טיעון נוסף נגד היה שהשימוש בסמלים האלה הוא "ארכאי" ו"לא לוקאלי". השימוש בסמלים של אגודות הספורט העבריות מכבי, הפועל ובית"ר גם הוא ארכאי, משום שהם קדמו לסמל הפעולה האנטי פאשיסטית. סמל המנורה הוא מ-1924 ובמקור שימש את הגדודים העבריים עוד קודם לכן במלחמת העולם הראשונה וסמל הפועל מ-1926. הסמל של מכבי אולי אפילו קודם לכך. דגל הפעולה האנטי פאשיסטי הוא רק מ-1932, ובהתחלה היו בו שני דגלים אדומים שסימלו את הקומוניזם ואת הסוציאל דמוקרטיה. רק מאוחר יותר שולב הדגל השחור.
ביציע מונפים בהתלהבות דרך קבע סמלים "לא לוקליים" כמו דגל בוב מרלי עם הכיתוב One Love, גולגולת פיראט עם בנדנה אדומה, סמל הפטיש והמגל, סמל המפלגה הקומוניסטית האמריקאית, דגל תימן (אדום לבן שחור), דגל צלב אדום/איקס על רקע שחור, ועוד דגלים שלא הצלחתי לברר את מקורם. סמלים יעוררו תמיד אנטגוניזם, בעיקר אצל אוהדי הקבוצה היריבה. זו מטרתם, לעשות פרובוקציה ויזואלית כדי להלהיב.
בעונה הבאה טדי יהיה מלא בדרבי מול בית״ר. אדומים מול צהובים, לאחר 21 שנים שהקבוצה לא הייתה בליגת העל. ההחזרה של הדרבי לירושלים תעשה טוב לכדורגל ולירושלים. ה"קלאסיקו" הישראלי היה פעם הפועל מול מכבי תל אביב. היום הוא מפנה את מקומו ל"קלאסיקו" החדש והלוהט: הפועל ירושלים מול בית"ר. אי אפשר להשאיר את הזירה הפוליטית/רעיונית מופקרת. הרי ברור שבית"ר, אולי לא כל אוהדיה, מייצגת ברוחה ובקריאות במגרשים, ערכים של לאומנות, גזענות, הומופביה וקסנופוביה. אם מותר למירי רגב או לביבי להפוך את משחקי בית"ר לתעמולת בחירות ופוליטיקה, אם הם לא מתביישים ביציע מזרחי מלא להריע לביבי שבוע וחצי לפני הבחירות, גם אנחנו לא צריכים להתבייש בהשקפת עולם פוליטית שמאלית (לא חייב שתהיה מפלגתית). הם, הצהובים לכולם, ישירו את הלהיטים: ״שיישרף לכם הכפר״, ״מוות לערבים״ ושלטי ״בית״ר טהורה לעד״. מול הרוח הרעה הזו אנחנו נשיר: ״הפטיש, המגל והאינטרנציונל. החולצה האדומה, הלב והנשמה״, נניף שלטים: ״פועלי ירושלים התאחדו״, נניף דגלים אדומים, שחורים ודגלי אנטיפה.
אחת התופעות המבורכות זו קבוצת האולטראס של הפועל: "הבריגדה של מלחה" שמעודדת את קבוצות הפועל גם בכדורסל וכדורעף, ומכניסה רוח חיים רעננה ומלהיבה למגרש ולשחקנים. כשאפשר, אני עומד איתם, אבל בדרך כלל אין מקום ואם נידונתי לשבת ביציעים אחרים יוצא לי לעיתים לשבת ליד חבר'ה שלא קמים בכלל, רק אם מסתירים להם, ועושים טובה שהם מוחאים כף פעם אחת, שלא לדבר על אלו שמתמקדים בטלפון במקום במשחק... אבל, אשמח אם נאמץ את הערכים של ברצלונה גם בהתנהגות האוהדים: "ענווה, שאפתנות, מאמץ, עבודת צוות וכבוד". נמחא כפיים בצורה מנומסת כשהקבוצה היריבה עולה למגרש, נמחא כף לקבוצות אדומות אחיות ונריע להישגים מיוחדים של היריבות. כלומר, ניתן כבוד. בין לבין, נעשה כל כל מה שצריך כדי לנצח. מה שקצת קשה לי אלו ביטויי השנאה, ואולי את אלו צריך להחליף. למשל: "מי שקופץ שונא בית"ר", "אוחנה בן זונה שיכור", "דייויד בלאט מת" או "השנאה למנורה".
המשימה, בליגת העל, היא למלא את היציע המערבי בלפחות 10 אלפים אדומים, לשאוף למקום כמה שיותר גבוה בטבלה, לנצח את בית"ר ולהביא את בשורת הסולידריות והאהבה של מועדון שהוקם על ידי האוהדים למען האוהדים.
הפועל ירושלים נגד רמת השרון 12.3.2021, צילום ועריכה: נרדי גרין
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
1. לא גדלתי כאוהד הפועל ירושלים. אני במקור בת-ימי, ביסודי שיחקתי בילדים של מכבי תל אביב כדורסל יחד עם לייזי גורדון, ולאחר מכן בגלל שהייתי כל כך טוב עברתי למועדון הפאר אליצור בת-ים... מכיוון שגדלתי בשנות ה-70 של המאה הקודמת הייתי אוהד מכבי תל אביב. על הקיר היה לי פוסטר של צביקה רוזן מ"פנדל". זו הייתה תקופה אחרת שבה שיחקו עבור הסמל ופחות עבור הכסף. למרות שאהדתי את מכבי, לא הפסקתי להיות איש שמאל תמיד. חינה של מכבי סר בעיני פחות או יותר עם תופעת אבי נמני המאוסה (לא השחקן, האווירה שסביבו). לפני שנים רבות עברתי לירושלים. כששמעתי על הרעיון שמועדון כדורגל יכול להיות בבעלות האוהדים מיד נדלקתי והתחלתי ללכת למשחקים. הכדורגל לא היה גדול, אבל האווירה הייתה מחשמלת, במיוחד שבקהל פגשתי חברים: חבר הכנסת אילן גילאון ואשתו יהודית שהם חברים ועמיתים משכבר הימים, את פפה אללו שהיה סגן ראש עיריית ירושלים, את יואב סימון מחנך ותיק בבית הספר התיכון למדעים ולאומנויות וחבר, את אורי גבע שהיה המנהל המוערך של בני הגדול בתיכון הניסויי. וכמובן שראיתי בין לבין עיתונאים מפורסמים כמו: רפי רשף, טל שורר, ג'קי לוי, גיא לרר, יונתן כהן, אמיר שואן. ועוד רבים וטובים, לא זוכר את כולם. הבאתי את הילדים שלי כשהיו קטנים והם נדלקו על הקבוצה. הבן הגדול שלי הפך לחלק מהאולטראס, מתנדב לפני משחקים והולך לכל הכינוסים של הבריגדה והמשחקים של הפועל בכדורסל. לפתע, בשנתיים האחרונות הקבוצה החלה להתברג בצמרת הטבלה בלאומית וההישג של העלייה לליגת העל היה מרהיב ביופיו ובעוצמתו. אני מרגיש שיש לי בית ספורטיבי ואידיאולוגי, שגם מצליח.
