כמובן שאלו הבלים. שיטת הבחירות ישראל היא שיטה ייצוגית ולא אוטוריטרית. המשמעות היא שיש העדפה ערכית לייצוג של מרבית הקולות בחברה, וזאת בגלל שזו מדינת הגירה שמורכבת לא רק מקבוצות חברתיות שונות אלא גם יש בה מיעוטים לאומיים המצויים בקונפליקט. ההעדפה היחידה לערך ה"משילות" היא בדמות אחוז החסימה בבחירות הראשונות לא היה כלל אחוז חסימה והחל מהבחירות לכנסת השנייה אחוז החסימה עמד על 1%. במהלך הזמן הועלה אחוז החסימה עד שב-2014 הוא נקבע על 3.25% מכלל הקולות הכשרים שנמנו בבחירות והוא מהווה 3.9 יחידות של "מודד למנדט".
תיאורטית, יכולות להיבחר כ-30 מפלגות לכנסת והן יצטרכו להרכיב קואליציה. החוק אינו קובע עליונות מוסרית, או עליונות על פי גודל מפלגה. חוק יסוד הממשלה קובע בסעיף 7: "משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך".
לאחר הבחירות לכנסת ה-24 התכנסה קואליציה של 8 מפלגות מהימין ומהשמאל והחליטה על נציגיהם לראשות הממשלה. יתחיל מי שלמפלגתו 6 מנדטים וימשיך מי שלמפלגתו 17 מנדטים. וודאי שהדבר חוקי, אבל הוא גם לגיטימי וגם מוסרי. זוהי שיטת הבחירות בישראל.
יש והיו ניסיונות לשנות את שיטת הבחירות כדי שתתאים לתוצאות המקוות על ידי המציעים שינוי בשיטת הבחירות. כך למשל בשלוש מערכות בחירות, בשנים 1996–2001 נערכו הבחירות בשיטת בחירה ישירה של ראש הממשלה. ואלו בוטלו מסיבות שונות.
לאחר הבחירות לכנסת ה-24 מנסה הליכוד להחזיר את החוק הזה משום שנתניהו מאמין שהוא יעזור לו להיבחר. הטעות העיקרית שעושים מציעי השינוי, היא בכך שהם רוצים שיטה מסוימת כדי להשפיע על תוצאה שתתאים להם. אבל, בדרך כלל זה לא עובד. יותר נכון היה אילו היו חושבים מהו הערך שאותו צריכה לייצג שיטת הבחירות ומה חשוב יותר.
תמיד אמרו שקואליציה של מפלגות מנוגדות, ועוד בלי חרדים לא תעבוד. האם לא הגיע הזמן שננסה לראות אם זה עובד?