יום שני, 11 באוגוסט 2025

משוב מזוג לו סידרתי קידושין בחו"ל

רחל ולודוויג פנו אלי בערך בספטמבר 2024 לעריכת טקס נישואין יהוד-חילוני באיביזה, ספרד. ערכתי איתם תהליך ארוך של כ-10 חדשים של דיאלוג ארוך ועמוק והייתי זמין מיידית לכל שאלה וצורך. על חווית החתונה כבר כתבתי כאן

לאחר התהליך הטקס עצמו היה עבודה קשה ביחוד כי כללה מסע מפרך לאי שנמצא בצידה המזרחי של ספרד ואין אליו טיסות ישירות מישראל אף פעם. יצא שאורך הטיסות הכולל היה יותר מיממה משום שהטיסות לשם ומשם בוטלו בגלל המלחמה. נמצאו מעקפים שדרשו שהייה ארוכה ביעדי ביניים ובגלל עיכובים בטיסה חזרה המזוודה שלי לא הגיעה, רק לאחר חודש. 

הכל היה שווה את זה כי היחס אלי היה כאל בן משפחה וכאורח כבוד בחתונה, דבר שהביך אותי אבל גם ריגש. אבל במיוחד זה היה שווה את המשוב שהם כתבו עלי בדף העסק שלי בגוגל ואני מצרף אותו משמאל. אפשר ללחוץ על התמונה כדי להגדיל את הכתב. הסמקתי כשקראתי...

 מצרף גם תרגום גוגל למטה למי שרוצה בעברית.

יום שבת, 9 באוגוסט 2025

One Must Not Rely on Miracles - Thoughts on Parashat Va'etchanan

created with AI
My thoughts on Va'etchanan weekly Torah portion for "Rabbis for the Human Rights" (RHR) weekly newsletter:
 “Do not try your God Yahweh, as you did at Massah.” (Deuteronomy 6:16)

As part of Moses’ concluding speeches and his pleas to enter the Land, he warns the people not to test God again, as they did in the Book of Numbers when the people complained of thirst. God commanded Moses to speak to the rock, but instead, he struck the rock with his staff. For this act of spiritual doubt, they were punished by being barred from entering the Land: “Adonoy said to Moshe and Aharon, ‘Because you did not believe in Me to sanctify Me in the presence of Bnei Yisroel; therefore, you will not bring this congregation into the land that I have given them’. They are the waters of dispute where Bnei Yisroel contended with Adonoy, and He was sanctified through them.” (Numbers 20:12–13)

From this, the Sages inferred a principle: in times of crisis and danger, a person or a nation might be tempted to summon miracles and supernatural forces to rescue them from distress. That is, whenever I face a serious problem, I could turn to higher powers to perform a miracle and save me. But based on the verse in our parasha, the Sages formulated the rule: “One must not rely on a miracle” (אין סומכין על הנס).

This principle appears in several places in the Talmud, for example:

Jerusalem Talmud, Yoma 1:4: “…and not from the miracles that occurred in the Temple. Rabbi Abun said: because of the verse, ‘Do not test.’” Even though miracles used to occur in the Temple, the Sages ruled that the High Priest must restrict his diet the day before Yom Kippur, lest he become impure. We do not rely on miracles.

Babylonian Talmud, Shabbat 32a: “A person should never stand in a place of danger saying, ‘A miracle will be performed for me,’ lest no miracle be done. And if a miracle is done—his merits are diminished.” Don’t enter danger assuming a miracle will save you.

Babylonian Talmud, Kiddushin 39b: “Those engaged in mitzvah missions are not harmed, neither on their way nor on their return. But [in the case] of a rickety ladder—where damage is likely—we do not rely on a miracle.” Even while fulfilling a commandment, if the means are dangerous (like a shaky ladder), we do not count on divine intervention.

The halachic rule “One must not rely on miracles” reflects a humanistic face of halacha. It emphasizes that human fate is in human hands. It is inappropriate to lean on the supernatural to escape danger one consciously chose to enter.

Although Hasidism developed the idea of “miracle workers”, about whom it was said, “A righteous person decrees, and the Holy One fulfills,” the Lithuanian (non-Hasidic) school opposed miracles. They taught the opposite: “The Holy One decrees, and the righteous person fulfills,” i.e., responsibility lies with the human being.

The Talmud also critiques miracle workers. For instance, in the stories of Honi the Circle-Maker, Honi speaks directly to God, causes rain, and controls its intensity. Yet he is ultimately criticized, and his story ends tragically. In one tale, when he meets a man planting a carob tree, his life ends because of his arrogance.

On October 7, we found ourselves in an emergency and danger not of our choosing. But almost two years have passed since the war was forced upon us. Today’s situation is no longer the same. Being in an ongoing war is a choice. A conscious decision to remain in danger. A deliberate refusal to end the war and bring back the hostages by diplomatic means.

A choice made by those in power.

A choice that brings continued devastation and risks a humanitarian disaster, perhaps in violation of international law.

A choice stemming from a belief that everything can be resolved through force, or worse—that this is a form of justified revenge.

It seems we are living in a time marked by the delusion that we are in a “miraculous era”—a time when everything is possible. October 7 and its victims are seen as part of a “miracle” that will bring victory over the axis of evil and the total destruction of our enemies. A true celebration...

But this call for a miracle is, in my opinion, utterly opposed to the idea of “One must not rely on miracles.”

Moses warns in our parasha because he knows the consequences of national hubris.

So the question arises: What are we to do today, especially in this time of hardship and sorrow?

Should we pray for a miracle for the hostages?

A miracle of victory in war?

Is it enough to call for a miracle?

Can we remain passive and wait?

Are we allowed to simply hope for something to change?

The answer is simple:

We do not rely on miracles.

We make an earthly, conscious decision to act through diplomacy,

to end the war,

to end the horrific daily bloodshed,

and to end the suffering on all sides.

First and foremost: bring back the hostages.

_______________________________________

Translation by RHR

יום חמישי, 7 באוגוסט 2025

לפרשת ואתחנן - אין סומכין על הנס

נוצר באמצעות AI
אלו הדברים שכתבתי לניוזלטר השבועי של קול רבני למען זכויות אדם לפרשת ואתחנן:

"לֹא תְנַסּוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" (דברים ו', ט"ז)

במסגרת נאומי הסיכום של משה והתחנונים להיכנס לארץ, הוא מזהיר את העם לא לנסות את אלוהים שוב כמו שקרה בספר במדבר, כשהעם התלונן כי היה צמא למים. אלוהים הורה למשה לדבר אל הסלע ומשה מכה בסלע במטהו במקום לדבר אליו. על ספקנות אמונית נענשים באי כניסה לארץ: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהֹוָה". (במדבר כ', י"ב). מכאן, סברו חז"ל, עלולה לצמוח המחשבה שבעת מצוקה וסכנה, העם או האדם, יכולים לזמן לעצמם ניסים וכוחות על טבעיים על מנת שיחלצו אותם ממצב משברי דרך קבע. כלומר, בכל פעם שאתקל בבעיה קשה אפנה לכוחות עליונים על מנת שיעשו נס ויצילו אותי. בהתבסס על הפסוק הזה בפרשתנו, חז"ל קובעים את הכלל שלא סומכים על הנס. זה נזכר בתלמוד בכמה מקומות, למשל: 

ירושלמי מסכת יומא א', ד': "... וְלֹא מִן הַנִּיסִּים שֶׁהָיוּ נַעֲשִׂין בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הֵן. אָמַר רִבִּי אָבוּן. עַל שֵׁם "לֹא תְנַסּוּ"". לא סומכים על הניסים שהיו נעשים בבית המקדש ולכן יש להגביל את המאכלים שאוכל הכהן הגדול ערב יום הכיפורים שלא יבוא לידי טומאה. 

בבלי, שבת ל"ב ע"א: "לְעוֹלָם אַל יַעֲמוֹד אָדָם בְּמָקוֹם סַכָּנָה לוֹמַר שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְאִם עוֹשִׂין
לוֹ נֵס — מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיוֹתָיו".
לא נכנסים לסכנה עם מחשבה מראש שאולי יקרה נס ואנצל.

בבלי, קידושין ל"ט, ע"ב: "שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִין לֹא בַּהֲלִיכָתָן וְלֹא בַּחֲזִירָתָן! סוּלָּם רָעוּעַ הֲוָה, דִּקְבִיעַ הֶיזֵּיקָא, וְכׇל הֵיכָא דִּקְבִיעַ הֶיזֵּיקָא לָא סָמְכִינַן אַנִּיסָּא". בדיון על שכר המצוות, מתואר אדם שמת תוך כדי קיום מצוות שילוח הקן, אין לסמוך על הנס אם הסולם עליו עולים כדי לקיים את המצווה הוא רעוע.

הכלל ההלכתי "שאין סומכין על הנס", הוא פנים הומניסטיות בהלכה. דגש על כך שהגורל האנושי בידי אנוש. אין זה ראוי להשתמש בעל טבעי על מנת להיחלץ מסכנה שנכנסת אליה במודע. בחסידות אמנם פיתחו את הרעיון של בעלי מופת, עליהם נאמר: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". אבל בניגוד אליהם, הליטאים התנגדו לעשיית הניסים וגרסו להיפך, ש"הקדוש ברוך הוא גוזר והצדיק מקיים". כלומר, האחריות היא על האדם. התלמוד מבקר את תופעת עושי הניסים. לדוגמא, בסיפורי חוני המעגל אמנם מתאפשר לחוני לדבר בקו ישיר עם אלוהים, לגרום לו להוריד גשמים ולשלוט בעוצמתם. אבל, יש עליו ביקורת, וסופו הוא טראגי. בסיפור בו הוא פוגש איש נוטע חרוב, הוא מסיים את חייו בגלל יהירותו.

בשבעה באוקטובר נקלענו למצוקה וסכנה שלא בחרנו להיכנס אליה. אבל, עברו כמעט שנתיים מאז נכפתה עלינו מלחמה. המצב בו אנחנו מצויים היום, בעבור כמעט שנתיים, אינו אותו המצב. להיות במלחמה מתמשכת זוהי בחירה. זוהי כניסה מודעת לסכנה. בחירה מודעת לא לעצור את המלחמה ולהחזיר את החטופים בדרך מדינית. בחירה הנתונה למי שאוחז בכח ההחלטה. זו בחירה שלצד ההחרבה המתמשכת צריך לגרום לאסון הומניטארי שספק אם עומד בכללי הדין הבינלאומי, מתוך תפיסה שאפשר לפתור כל דבר בכח, או שאולי שזו הנקמה המתבקשת.

נדמה שאנחנו מצויים בתקופה בה יש התגברות של המחשבה הנואלת שאנחנו מצויים ב"תקופה ניסית" תקופה בה הכל אפשרי. השבעה באוקטובר על קורבנותיו היה "נס" שהוביל לניצחון על ציר הרשע והשמדה טוטאלית של אויבינו, חגיגה של ממש... 

הקריאה לנס לטעמי מנוגדת לחלוטין לרעיון שאין סומכין על הנס. משה מזהיר בפרשתנו כי הוא עצמו יודע את תוצאות ההיבריס של העם. 

מכאן עולה השאלה מה עושים היום, במיוחד בעת הצרה והצוקה בה אנו נתונים? האם להתפלל לנס שייעשה לחטופים? לנס של נצחון במלחמה? האם זה מספיק לקרוא לנס? האם אפשר לנקוט ב"שב ואל תעשה"? האם מותר לייחל למשהו? התשובה לכך פשוטה, לא סומכין על הנס, עושים החלטה ארצית מודעת לפעול בדרך מדינית, להפסיק את המלחמה, את מחיר הדמים הנורא מדי יום ואת הסבל הנגרם לכל הצדדים. בראש ובראשונה מחזירים את החטופים.


יום שבת, 2 באוגוסט 2025

דבר תורה לשבת חזון במטה משפחות החטופים בירושלים

לכבוד היה לי כאשר הוזמנתי לערוך את קבלת השבת סמלית במטה משפחות החטופים בירושלים השוכן דרך קבע מול מעון ראש הממשלה בפינת הרחובות עזה ובלפור. לצידי שרו בחן ובכשרון שמרית ומיכאל גריילסאמר, דיבר גם ג'וחא, סבא של אופיר אנגל מהחטופים הראשונים שהוחזרו בעסקה. אלו חלק מהדברים שאמרתי:

הפרשה היא פרשת דברים, אבל, אני רוצה להתמקד בהפטרה לשבת חזון. השבת שלפני תשעה באב נקראת כך על שם ההפטרה המתחילה במילים "חזון ישעיה". כאשר קוראים בהפטרה יש תחושה שנכתבה על ימינו אלה. שהרי בימי בין המצרים ובתשעה באב הרבה יקפידו על מנהגי האבלות והצום. בימי בין המצרים לא ינגנו, לא ישמחו, לא יסתפרו, לא יתרחצו, לא ילבשו בגדים חדשים או מכובסים, לא יאכלו בשר ויין ובתשעה באב בוודאי יקפידו על חמשת העינויים, כמו ביום כיפור, ואפילו לא ילמדו תורה אבל יקראו במגילת איכה וישבו על הרצפה בבגדים קרועים כמנהג האבלים. בהפטרה כותב הנביא: 

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם ...שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם? רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חׇדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא"

כלומר, דווקא ההקפדה הקיצונית על כללי הפולחן שאינה כרוכה בהכרה בחובה שמעבר לו, היא התועבה. אתם מקיימים את כל הטקסים והפולחנים הדתיים באופן חיצוני, אבל דבר מזה אינו נוגע לדאגה לחיי אדם. כי יְדֵיכֶם המושטות אל אלוהים בבקשה דָּמִים מָלֵאוּ, הן מגואלות בדם. למה זה רלוונטי תשאלו? בואו ניקח לדוגמא את ההתבטאות האחרונה של שר "המורשת" במרכאות, הוא וודאי יקפיד מאד על מנהגי תשעה באב. הוא אמר השבוע: "צריך להגדיר את החטופים כשבויי מלחמה". כאשר הכוונה האמיתית היא שאפשר להפקיר אותם כדי שאפשר יהיה לנקום, לרצוח ללא הבחנה, לטרנספר ולהתנחל. אז אם זה רק עניין של הגדרה אני אקל עליך ואציע, אולי אפשר להגדיר את החטופים כמוצרי חלב, נניח גבינה לבנה: החיים 9%, החיים שלא יהודים 5%, והמתים 0%. ממילא אחרי 665 ימים אלה מוצרים פגי תוקף, אפשר לזרוק. זה לא ביטוי הדה-הומניזציה וההפקרה היחיד. זו מדיניות הממשלה. לא מחזירים את החטופים כי זו ממשלה שמדיניותה היא היבריס צרוף של הפקרת אזרחיה וחייליה לטובת משיחיות. שהרי להגדרת חלקים גדולים בה "אנחנו חיים בתקופה ניסית", תקופה של אושר צרוף שבה ניצחנו את כל אויבנו: השמדנו, כתשנו, ניתצנו, החרבנו, הגלינו, הרסנו, נקמנו. לעזאזל חיי האזרחים והחיילים, לעזאזל הדין הבינלאומי. הסנטימנט הזה הוא שהביא לחורבן שני בתי המקדש, לא בגלל "שנאת חינם" ושאר המיתוסים של חז"ל, לטעמי. אלא בגלל אותה תחושה של עליונות. בפעם הראשונה ניסינו למרוד בבבלים ובפעם השנייה ברומאים. זו הסיבה לחורבנות של תשעה באב. לכן, לא מספיק להקפיד על קוצו של יוד במנהגי האבלות על החורבן, צריך להקפיד על "בין אדם לחברו", על החוזה בין מדינה לאזרחיה, על ערך חיי אדם, על ערכי מגילת העצמאות, על הדין הבינלאומי ועל מוסר אנושי בסיסי. ובאמת בט' באב נקרא במגילת איכה: 

"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה? מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ, וְעַתָּה מְרַצְּחִים... שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים. יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם".


יום שלישי, 29 ביולי 2025

סוף סוף מקבלים הצצה למה שקורה בעזה

כתבתו של אוהד חמו ששודרה ב-28.7.2025, בחדשות n12, על הנעשה בדיר אל בלח קורעת לב. אם אתם בני אדם לא יכול להיות שלא תזילו דמעה על המצב הנוראי בו נמצאים בני האדם החיים ברצועת עזה. אני לא יודע מה הרב חושב ולא יודע אם הקולות שנשמעים בכתבה נכונים או לא, אבל על רקע הוויכוח המתמשך בזמן האחרון, האם זו הרעבה מכוונת? אם יש רעב?, אני חושב שהתשובה די ברורה - יש רעב. 
מי שאחראית על המצב, ללא כל ספק, היא ישראל ששולטת בשטח, וודאי לא עשתה מספיק כדי למנוע את האסון ההומניטרי בעזה. יש גם אחריות על החמאס שמשתמש בתושבי הרצועה ככלי במלחמה, אבל עליהם אני לא אחראי.
הגיע הזמן שנראה מה קורה בעזה, עד היום לא היה מי שידווח מהשטח וזה הישג עיתונאי אדיר להביא צילומים וראיונות באיכות שידור ולא סרטונים מניידים. אני יכול רק לקוות שהאנשים שרואיינו לכתבה לא ייפגעו בגלל מה שאמרו, חלקם דיברו ללא טשטוש הפנים וחלקם שפניהם מטושטשות אפשר לדעתי לזהותם בקלות. מי שהתראיין עשה זאת באומץ גדול. 
לגבי הנאמר, יש מי שיטילו ספק באותנטיות של האמירות נגד החמאס, ברצון להגר מעזה, דבר הפוגע באתוס ה"צומוד" הפלשתיני. אני לא יכול להכריע במידת האמיתיות של האמירות, חשוב לראות את הכתבה, אחת החשובות ששודרו עד היום בישראל על מצב הפלשתינים ברצועה.

יום רביעי, 11 ביוני 2025

רשמים מחתונה שערכתי באיביזה


צילום: נרדי גרין
ברגשות מעורבים של שמחה ברגשי אשמה ועצב יצאתי מישראל, בעוד בוקר של "הותר לפרסום", לערוך חתונה בחו"ל. הפעם של רחל ולודי, זוג מגרמניה שחי בשוויץ, וערך את המסיבה באי המסיבות איביזה (ספרד). התכנסו להם אורחים מכל רחבי אירופה וגם מישראל, לסופ"ש ארוך של מסיבה. סוף השבוע תוכנן על חופשת הפֶּנְטֵקוֹסְט באירופה, כך שכולם היו פנויים. 
מילת הקדמה על מסיבות חתונה אירופיות, הקונספט מאד שונה מהארץ. אם רוצים רק את החתונה האזרחית מזמינים בני משפחה קרובים לטקס בעירייה ואולי מסעדה אחר כך, אבל המסיבה היא כבר משהו שונה לגמרי. אם בארץ נהוג להגיע לכמה שעות למתחם אירועים. הרי שמי שיכול לאפשר לעצמו באירופה מזמין את האורחים לסוף שבוע שלם במקום מרוחק, הכוונה שאי אפשר יהיה כמו בארץ בה חלק נוהגים – "לחתוך", אחרי החופה או אחרי מנה עיקרית... זה "קהל שבוי" לכמה ימים. מארגנים אירועים שונים יחד לפני ואחרי, כמו למשל, ארוחה, טיול משותף, מסיבת ריקודים, טיול, חוף, אירוע ספורט ועוד. 

צילום: נרדי גרין
הפעם זו הייתה פגישה במסעדה, בחוף טלמנקה, בשקיעה. מסעדה שמשפחת הכלה נהגה להגיע אליה בחופשות הקיץ, משום שהיה למשפחה בית על המפרץ. התאספו להם חלק מאורחי החתונה הקרובים והיו נאומים של הכלה והחתן ועוד כמה. הוגשו מאכלים ישראליים וכמובן האלכוהול זרם עד חצות הליל. בגלל שלופטהנזה ביטלו את הטיסות והעבירו את הטיסות לחברות בת, נאלצתי לטוס עם שתי עצירות לכל כיוון ובסה"כ יותר מיממה בדרכים. 
לכן הגעתי ישר משדה התעופה לארוחה החגיגית, הובכתי מאד כי הכלה סיפרה לכולם שאני "אורח הכבוד", שעשיתי מאמץ מיוחד להגיע, תוך פרוט על הטיסות הרבות שעברתי. לכן אמרו לי: "שמענו שעשית מאמץ מיוחד להגיע...". הרבה ניגשו אלי לדבר איתי ואפילו עשיתי שיחת עומק פילוסופית על יהדות כתרבות, של כשעה, עם אחד מבני המשפחה שרצה להמשיך אל תוך הלילה אבל הייתי עייף מאד אחרי יממה ללא שינה, נאלצתי לבקש את סליחתו וללכת לנוח. 

צילום באדיבות הזוג
כבר למחרת בבוקר, מארגנת החתונה התעקשה שתהיה חזרה כללית. התייצבתי במקום החתונה, במלון הממוקם פנימה לתוך האי, באיביזה הכפרית. ועל רקע הצוות שסידר את הדשא הגדול עברתי עם הזוג על מהלך הטקס. נתתי להם במתנה את הספר של יותם אוטלנגי וסמי תמימי: "ירושלים, ספר בישול", אותו אני נוהג לתת לכל זוג שחיתנתי עד היום בחו"ל. הם התרגשו מאד ואמרו שיש להם ספרים של אוטלנגי אבל, לא את זה. ביקשו ממני לכתוב הקדשה בתחילת הספר. עשיתי חזרה כללית בפעם הראשונה בחיי. מה שקרוי "wedding rehearsal", דבר שלא עושים בכלל בארץ, אבל נהוג מאד בחו"ל. זה הוכיח את עצמו כיעיל וטוב לשלוות הנפש של כל השותפים שהבינו את תפקידיהם.

חזרתי למלון להתכונן ובשעה 16:00 החלה קבלת הפנים עם קצת משקאות. כמה זמן לאחר מכן החלה החופה. מי ששר בחופה היה אימרי זיו שהיה נציג ישראל לאירוויזיון ב-2017. קרה דבר שלא קורה בדרך כלל בטקסים - הקהל מחא כפיים לזמר, ואני הוספתי את זה שהוא ייצג את ישראל באירוויזיון, שמעתי את רחשי ההתפעלות של הקהל כשאמרתי את זה. הטקס היה ברוח יהודית-חילונית ושוויוני לחלוטין. הדבר היחיד שאפשר היה לשייכו כדתי היה שהמנהג האירופי הוא שהזוג רוכש כיפות לכל המוזמנים, עם כיתוב למזכרת בתוך הכיפה וסיכה שתפורה לתוך הבטנה. וכמובן שכאשר הזוג מבקש אני חובש כיפה אבל רק בטקס. 

סלפי של מעריץ עם אימרי זיו...
צילום: נרדי גרין

בני הזוג ביקשו גם שהחתן יעטה טלית ולכן גם אמר ברכת שהחיינו בנוסחה החילוני: "ברוך עמל כפינו שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". 

הדוד של הכלה סיפר במהלך הטקס את הסיפור של הזוג. כיצד נפגשו בתקופת הלימודים באוניברסיטה במסיבה בבית חברים. לודי נדלק על רחל בין כולם כשדיברה איתם בלהט על משחק הוידאו של פיפא בפלייסטיישן. גם רחל הייתה בעניין אבל לודי לא הבין כל כך את הרמזים למרות שרייצ'ל הציעה לו טיול רומנטי בהרים ואפילו היו לבדם בקרון רכבל, מקום מושלם למחווה רומנטית, אבל לאכזבתה של רחל לא הייתה נשיקה, וגם לודי היה מאוכזב כי הנסיעה עלתה הון והאוכל בפסגת ההר, לא היה משהו... כאשר נפגשו שוב בפרנקפורט זה קרה, ולודי אמר לרחל שאם תרצה נשיקה שוב היא תצטרך לבוא איתו לעיר הולדתו, למינכן. היא הצטרפה לאבא דורון לנסיעת עסקים, שהתפלא, כי היא מעולם לא הצטרפה אליו. אבל היא אמרה לו בנון-שלאנט: "יש לי חבר במינכן"... וכך הם הפכו לזוג. ובסופו של דבר נישאו אזרחית. 

הכתובה הייתה בנוסח שוויוני, בגרמנית ובעברית נחתמה תוך כדי הטקס, על ידי הכלה והחתן וארבעת השושבינות והשושבינים. את הטבעות הגישו אחיינית ודודנית. היו שבע ברכות בנוסח חילוני ובני הזוג השקו אחד את השנייה מכוס הנישואין.

צילום באדיבות הזוג

לקראת הסוף הזכרתי את חטופים והחיילים עם תקווה לסיום המלחמה ולחזרת כולם. אימרי זיו שר את "אם אשכחך" לפני שהחתן אמר את הפסוק המסורתי מתהילים ושבר את כוס,  והטקס ננעל בנעימת סימן טוב ומזל טוב בניגון הקרליבכי, בביצוע אהוד בנאי. והחברים פרצו בריקוד הורה ספונטני בזמן שכולם באו לברך את הזוג בחופה (ראו סרטון למטה).

מיד לאחר החופה האורחים עברו לבריכת האינסוף שם היה בר עם שתייה ומלצרים חילקו מתאבנים, וגם בהפתעה נכנסה להקת ריקודים איביזנית שרקדה ריקוד עם מסורתי שקרוי "ריקוד האיכרים", בקטלאנית - Ball pagès (ראו קישור לויקיפדיה ולסרטון שצילמתי). לאחר המופע, כולם ירדו אל אזור ארוחת הערב, על הדשא ושם חיכתה בימת מופעים עליה הופיעה להקת החתונות: "נויה שואו בנד", בניהולה של גרדה, לה ערכתי טקס נישואין לפני שנים בכרתים על החוף. דרכה הגעתי אל רחל ולודי. כמובן שאימרי זיו היה כוכב ההופעה, אבל יחד אתו היו זמר וזמרת מצוינים שהפליאו במסכת שירים החל ממוסיקה חסידית ומזרחית ועד לסול ופופ מכל התקופות. 

הייתה הושבה מסודרת עם שמות על הצלחות, תפריט אוכל ויין. אני הושבתי ליד הסבתא הרומניה, דיברנו במשך הארוחה ברומנית. אורחים רבים ניגשו אלי לאורך כל האירוע להחמיא על הטקס ולדבר על מגוון נושאים. תוך כדי הארוחה, בין המנות היו מלבד השירים, גם ריקודים. מנהג גרמני ידוע בזמן הארוחה הוא שמדי פעם שולחן עושה לחיים בצעקות קצובות דבר שמוסיף לשמחת החיים. מיד לאחר הקינוחים הקהל נקרא למופע אקרובטי של להקה מקומית מצוינת. וזה לא היה הסוף משום שההפתעה לסיום הלילה הייתה כשבאולם הסמוך הוקם מועדון לילה שמחקה בעצם את אווירת המסיבות של האי, עם כדורי דיסקו, תאורת ריקודים ובר. בחלק הזה כבר לא הייתי, יצאתי מלון כדי לנוח לקראת המסע המפרך חזרה הבייתה, לא לפני שבמעבר בין חברות התעופה אבדה המזוודה שעד כתיבת שורות אלה עדיין לא נמצאה. הייתי אמור לטוס לפראג ומשם לתל אביב, אבל תקלה במטוס בטיסה לפראג, גרמה לעיכוב שבגללו פספסתי את הטיסה, נשלחתי לאיטליה לטיסת אל-על לתל אביב. כך שבמסע הזה עברתי באתונה, וינה, איביזה, פרנקפורט ומילנו. היה מפרך, אבל חוויה בלתי נשכחת.

ריקודים ספונטניים מיד לאחר החופה


הקהל מנופף במטפחות

יום חמישי, 17 באפריל 2025

איך נוסדה המושבה הגרמנית בירושלים?

צילום: נרדי גרין
לא מזמן ערכתי סיור במושבה הגרמנית בירושלים בעקבות הטמפלרים, בהדרכת החוקרת ומורת הדרך הנפלאה, תמר הירדני.
הבית הראשון שנבנה ב-1873, על ידי מתיאס פרנק, עדיין עומד ברחוב עמק רפאים 6. השאלה כיצד הצליחה המושבה להתפתח מבית בודד אל השטח הנרחב שאנחנו מכירים היום, בין רחוב עמק רפאים לרחוב דרך בית לחם. מבית בודד למושבה משגשגת, שהשפיעה רבות על התפתחות ירושלים. תמר סיפרה שהשטח של המושבה הגרמנית התקבל בירושה ועקף את חוקי הקרקעות העות'מאניים שלא הרשו, או הקשו על זרים לקנות אדמות, וכך היא סיפרה (בתמצית): "אחת מהנשים הייתה נשואה לטמפלר, גרו ביפו, זכתה בירושה מאבא שלה: שטח אדמה נפלא לחקלאות בירושלים, הוא היה רוסי, שהיה מקורב אל היוונים האורתודוקסים, שהיו פעילים במאה ה-19 בכל מה שקשור לנדל״ן. הוא קנה מהיוונים אורתודוקסיים את השטח. כך נולדה המושבה הגרמנית". חיפשתי סימוכין לסיפור ולא מצאתי. בספר של דוד קרויאנקר, רשום משהו אחר: "פרנק רכש את אדמות המושבה מכפריים מבית צפאפא, עבור חותנו ניקולאי שמידט הראשון, שרצה לעסוק בחקלאות. החותן נפטר בדרכו ארצה מגרמניה, וארגון הטמפלרים רכש מפרנק את שטחי הקרקע הגדולים, שחולקו כמגרשי בניה". ("המושבה הגרמנית ורחוב עמק רפאים", ע' , 161).
פניתי לתמר כדי ליישב את הסתירות והיא ענתה שמדובר באבא עם אוריינטציה רוסית שקנה את האדמות ומת, ובתו התחתנה עם מתאוס פרנק והם בנו את הבית הראשון במושבה הירושלמית.

חיפשתי במקורות שונים, באנציקלופדיה המנוניטית ברשת שמזכירה את ניקולאי שמידט הראשון, (חותנו של מתיאס פרנק. בתו של שמידט, גרטרודה, נישאה למתיאס פרנק) במקורות של תנועת הטמפלרים ברשת, כמובן בויקיפדיה ובאתרים של מורי דרך. לא מצאתי סתירה לכך שמתיאס פרנק קנה את האדמות מערביי בית צפאפא. יתירה מכך ב-1858 הייתה רפורמת הקרקעות באימפריה העות'מאנית וב-1869 ניתן היתר לקניית קרקעות על ידי זרים, המקורות אומרים שמתיאס פרנק קנה את האדמות ב-1872, בנה את ביתו ב-1873, וב-1874 ניקולאי שמידט נפטר בדרכו לארץ ישראל ואז חולקו האדמות לבניית המושבה הגרמנית.

אשמח אם יימצאו מקורות נוספים שיכולים ליישב סתירות בחקירה הקטנה והקטנונית שלי...