יוסי שריד מזכיר לכולם את הפנים של עובדיה יוסף ז"ל לציבור החילוני. מכיוון שלא כולם מגיעים לקרוא את "הארץ" אני מביא כשרות לציבור את דבריו שהתפרסמו ב"הארץ", ב-4/10/2013, עוד לפני מותו של עובדיה:
"אוי לדור - לא חברנו למעגלי המתפללים, ולא הצטרפנו לחבורות התהילים, כי לא רצינו להעמיד את אלוהים בניסיון: מה יקרה אם הרופאים לא יוכלו עוד לרפוא לו, ורק אלוהים וערוץ 2 יישארו ליד המיטה, רחמנא ליצנן.
"גדול הדור", ואוי לדור שזהו הגדול שלו. ומי שמייחס לו גדולה ותורה במקום אחד, ספק אם קרא דף מספריו: איך שולקים ביצה שנולדה ביום טוב, ושאר פתפותי ביצים, שאלות ותשובות הרות עולם. אחרי מות-עד מאה ועשרים לפחות- נתקשה לומר קדושים. הוא לא היה קדוש בעיננו בחייו, ואין סיבה שיתקדש על ערש דווי. אנחנו לא משליכים לעת זקנה ומחלה, כי מעולם לא אימצנו אותו אל חיינו. בנפול יריבנו למשכב לא נשמח, אך גם לא נסלח.
זה "המנהיג הרוחני" שרוחו רעה, שהשתלח בכל מי שאינו סר אל משמעותו, בכל מי שאינו ש"ס אסלי. עכשיו כשבני המשפחה ומקורבים רוקדים על הירושה, נסקור את שורת המקללה: גויים וערבים, כושים ונשים, מורים והומוסקסואלים, רפורמים וחילונים ודתיים שלא על פי עובדיה; נסקור ונזכור את הפוליטיקאים החרופים והשופטים המבוזים, ואת החיילים ששמרו בשבת ולא שמרו עליה, על כן נהרגו באשמתם. אין ציבור בארץ-רבה שלא ידע את נחת לשונו המשולחת, ופניו לא הולבנו ברבים.
זה האיש שיסד את המפלגה הכי מושחתת בארץ, רבו נציגיה בבתי הסוהר. את ראש ראשיה זקף במגבעת בורסלינו, את קומתם - בחליפת ורסאצ'ה, ואת נתיניה הותיר בבלואיהם. בנים גידל ורומם, והם פשעו בנו. העטרה קידשה את האמצעים.
זה האיש שהקים מערכת חינוך בדלנית, המרוששת את דעת תלמידיה ומעשירה את פרנסיה. זה האיש, שפיתח עסקי כשרות מניבים, המוצצים את לשד הצרכנים וממלאים את קופת המשפחה. תמיד ישב ספון בבית המידות שלו, ולא בתוך עמו ישב. את מציאות החיים כאן הכיר מבעד למטפחת המבושמת של אנשי החצר, והמשרתים לא שירתו אלא את עצמם. והעולים אליו לרגל- נשיאים, ראשי ממשלות ושרים - לא עלו כדי לשמוע דעת תורה, כי אם להתחנף ולהיטפש בסטירת חיבובים כמעשה קונדס תורני.
גם הדרשות של מוצאי שבת בבית הכנסת הירושלמי היו לשנינה מרוב שנינות. לא בנחת נשמעו שם דברי חכמים, אלא ברוגזה ובליצנות, כאילו הדת היא רק פולקלור, סיפורי עם ומכתמים בלשון של שוק; וכאילו הרב עצמו הוא סטנדאפיסט לעת מצוא. קש וגבבה נתן מרן לצאן מרעיתו לאוכלה, מעולם לא הרביצם בנאות דשא, ולא ניהלם על מי מנוחות; מעולם לא העלה אותם בקודש אלא הורידם. ואת ילדי העסקנים היחסנים-קרובים לפינכה ולמלחכיה - הסגיר, בגאווה עדתית, בידי הקנאות הליטאית.
הבאבא הוא בובה של המצאה: מנפחים אותה, מלבישים בשלמה, קושרים לה כתרים כקישוט, מושכים בחוטיה ושמים דברים בפיה; קודם אומרים לה מה לומר, ואחר כך משתאים לשמע חכמתה. מרן אמר, מי יעז להמרות פה מפיק מרגליות בפרוטה.
במרוצת השנים התברר, כי אין כאריה להפעיל את בובה-באבא לצרכיו, ואלי עוד יכול ללמוד איך מדובבים מהבטן בשפתיים חתומות. איש מדון לכל הארץ, וגם מעט זדון: לנו הוא איחל מיתות משונות. לשולמית אלוני הבטיח מסיבה במותה, ליהודים הייתה אורה ושמחה. ואותי בירך בסוף מר ונמהר, יימח שמי כ"עמלק" וזכרי כ"המן". ואילו אנחנו, לעומתו, מאחלים לו שיבה טובה חרף מצבו ה"קשה מאד אך יציב". ואם ישכון עפר אי פעם ככול בן תמותה, כי אז נאחל לו לנוח בשלום על משכבו; וגם אנחנו ננוח.".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה