יוסי שריד - חילוניים התעוררו

צילום: נרדי גרין
מתוך סיור של שלום עכשיו בשטחים
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20

לעילוי זכרו של יוסי שריד אני מצטט קטע ממאמר שכתב בינואר 2015 ב"הארץ" דעות. מאמר שמבטא את התפיסה היהודית החילונית החיובית של הבניית הזהות העצמית מתוך ידע והבנה ולא מתוך דחיה של היהדות, לא מתוך התבטלות בפני היהדויות הדתיות ושלוחיהן הפוליטיים, אלא מתוך לקיחת אחריות על הזהות העצמית, היהודית. יוסי שריד היה כמוני, יהודי תרבותי.

המאמר הזה הוא קריאה לפעולה, אבל ללא הצעה פרקטית של עשיה. זה לא בא לידי ביטוי גם בתפיסה הפוליטית של מרצ. יום אחד, באחת מהכינוסים של מרצ, כשעוד הייתי פעיל. הוא ישב בקפטריה, לא זוכר איפה, ניגשתי אליו ושאלתי אותו האם לא הגיע הזמן שמרצ תציג מצע חיובי בנושא יהדות. הוא פטר אותי במשהו בסגנון של "אף אחד לא יטיף לי על יהדות" לא זכיתי אפילו להשמיע את טיעוני. כזה היה יוסי, סוג של מיזנטרופ אוהב אדם... לצערי מרצ התמקדה תמיד בנושאים הקלאסיים של שלום ובטחון, חברה וכלכלה, אבל זנחה את היומרה להציג מצע זהותי תרבותי חילוני. לא אמירה מתריסה כמו של הלפידים לדורותיהם. הפעילים הדתיים של היום במרצ הם דתיים, לעיתים חרדים ולעיתים רפורמים או קונסרבטיביים, אבל אף פעם לא יעלה על הדעת שרב חילוני יביא אלטרנטיבה יהודית שלמה. הנושא הזה הושאר לשיקול דעתו של היחיד, אבל היהדות ממשיכה להיתפס כדת ולא כתרבות גם במפלגה הרדיקאלית ביותר במפה הפוליטית הישראלית.

ללא קשר, בהספדים שהופיעו בעיתונות נכתב רבות שהוא היה מאלו שסייעו להקמת בתי כנסת אורתדוקסיים למשל במושב מרגליות שבו התגורר תקופה, זה הביא לידי ביטוי את הערך היהודי הדמוקרטי העליון והוא חופש הפולחן.

חילונים, התעוררו, 10.1.2015

המחשבה על אבי שמצחק את אמי מחממת את לבי, אך אינה מעוררת בי התפעלות. הרי זו דרך גבר באשה ואשה בגבר, וכך באים ילדים לעולם, גם ילדים יהודים, וגם אני. לא בחרתי ביהדותי, לא השקעתי בה משל עצמי, היא הוקנתה לי בזכות ההלכה ואמא. אני יהודי, עובדה, ומעולם לא העדפתי זהות אחרת, שגם אִתה הייתי מסתבך: גם ישו ומוחמד מצטיירים בעיני הקריקטוריסט שלי כשני צעירים שמשוועים לתמיכה נפשית.
יהודי חילוני אני, ליתר דיוק, שדוחה כל ניסיון לכפות עלי דת־לא־לי. אלוהים־לא־שלי, רציתי שתדע — אני לא מאמין בך. לכן, אין ביכולתי להודות דווקא לך על פרי הגפן שבראת ועל שבת קודש שהנחלת כזיכרון למעשה בראשית. לא אוכל, לצערי, למלמל סתם ככה את קידוש ליל שבת — לא בנוסח ספרד ולא בנוסח אשכנז. לא אעשה שקר בנפשי, ולא אגלגל עיניים לשמים ריקים: "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו"; אך מצוות אנשים מלומדה ומיוחצנת היא מצווה מוחצנת.
כל הארץ שלטים־שלטים: "בבוקר שוק, בערב קידוש" — למי שטורח בערב שבת; "בצהריים פרלמנט, בערב קידוש" — למי שאוכל בחברותא גם ביום ששי; "אחר הצהריים כדורגל, בערב קידוש" — שלט מיוחד לאוהדי ליגת המשנה. האדם החילוני צוחק, אבל האדם הדתי צריך לבכות — איך שמים ללעג את הקודש שלו, איך זורים עליו חול. הטקסטים הללו כל כך גסים והמוניים, עד שהם מעלים את החשד: האם מירי רגב כתבה ועוד תלחין? האם היא שמכרה אותם לדודים עשירים מאמריקה ולעוזריהם עניי הרוח מישראל?
עורו החילונים, כי יש מי שרוצה להרדים אתכם בדברי חלקות. אין לכם במה להתבייש, אין סיבה לרגשי הנחיתות שלכם. עגלתכם מלאה, למרות שאין עליה מזוזות ובתי תפילין לילידים. לו היה לכם אלוהים בשמים, עליו הייתם משליכים את יהבכם, במקום לקחת אחריות לגורלכם; הייתם חייבים להצדיק תמיד את דינו המרושע ולמעול במצפונכם; הייתם צריכים לבטל את דעתכם מפני "דעת תורה", שאינה אלא דעה מסוכסכת של רבנים מאובנים, ולא בהכרח צלולה. אתם הרבנים־הריבונים של עצמכם, ויש לכם סמיכה לשיקול דעת עצמאי; אתם לא חסרי אונים, ואין לכם צורך לברוא מאין אלוהים.
מאשימים אתכם שיצאתם לתרבות רעה, שהפקרתם את תרבות ישראל, והסגרתם אותה בידי שלומי־אמוני. זאת אשמה שבעורמה, בתחבולה יעשו לכם תשובה, בסיפורי סבתא וסבא ישראל. לא עזבנו יום, לבל תעזבנו יומיים. אך איננו זקוקים למגשרים ולסרסורים לדבר תורה. את הדרך אל המעיין אנחנו מסוגלים לעשות בכוחות עצמנו, וגם לשאוב ולשתות.
כן, אנחנו המתייוונים של ימינו — יהודים טובים בדרך כלל — שלא מסתפקים בד' אמות מחניקות של הלכה ומבקשים לקרוע צוהר אל תרבות העמים, שגם לה יש משהו להציע. טובה התייוונות מהתנוונות, וטובה שבת מועשרת שלנו משבת מדוללת בבית הכנסת — בכל שבוע אותה תפילה, רק הפרשה משתנה, ואף היא חוזרת מדי שנה.
אנחנו מאמינים, והאני־מאמין שלנו הוא אנושי וחופשי, ולא אני אמוני־לאומני ואפסנו עוד. לילדינו נחנוך לפי דרכנו, ולא לפי דרכה של מינהלת או עמותה, שכספיה הם כספינו, אך גם את דעתנו היא גונבת במסווה של "חיזוק הזהות היהודית". אנחנו חזקים דיינו, סמוכים ובטוחים בזהותנו, ולא בנט, רונצקי ופירון יצודו את נפשותינו.
הייתם כבר צריכים לדעת: המיסיון לא מוותר לכם אף פעם על הקומיסיון שלו.